למה אנחנו לא רוצים לחזור לעבוד?

כמו אוגר שרץ בטירוף על גלגל ועוצר מדי פעם ללעוס חתיכת גזר, כך התנהלו חיינו המודרניים במרוץ אינסופי, מעגלי, שאינו מוביל לשום מקום. עבודה, משפחה, בילוי, שגרה. רצנו ורצנו עד להופעתה של הקורונה בחיינו, שעצרה לנו את הגלגל באחת וחייבה אותנו לבחון בכנות ממה חיינו מורכבים. מה השגנו עד כה, מה הרווחנו עד כה, ועד כמה שיקרנו לעצמנו לגבי מימוש חיינו.

למה אנחנו לא רוצים לחזור לעבוד?

ימי הקורונה עשו חסד עם רבים כשנתנו להם הזדמנות להיות עם עצמם בלי רעשי רקע. לגלות שהם יכולים להוריד הילוך ולהעלות תפוקה. לא להיתקע שעות בפקקים, לא להתגנדר שעות מול המראה, אלא לעבוד מהבית בפיג'מה עם ספל הקפה האהוב עליהם, ולקראת אחר הצהריים לאפות לחם ולבלות בחיק המשפחה.

ההנאה מעבודה בבית קרצה לרבים. יש שמצאו שאפשר לשלב קריירה עם הורות, יש ששקלו לעשות הסבה למקצוע אחר, פחות מהיר ותובעני, ויש מי שהעזו לקחת פסק זמן ובחרו מרצון לעזוב את משרותיהם, בהתבסס על רשת ביטחון כלכלית.

לא מדובר על מאות מתפטרים, גם לא על אלפים, אלא על מיליונים! לאחרונה פרסמה הלשכה האמריקאית המרכזית לסטטיסטיקה שבחודש אחד התפטרו מעל 15.8 מיליון אזרחים (4.8 אחוז משוק העבודה האמריקאי), והתופעה זכתה לשם "ההתפטרות הגדולה".

גם בארץ הנתונים מעניינים. בסקר ההון האנושי של פירמת דֶלוֹיט העולמית לשנת 2021 נמצא כי שניים מבין כל חמישה עובדים שוקלים לעזוב את מקום עבודתם. אם דמי האבטלה יכולים כרגע למלא את החיוני להם, לשם מה הטרטור היומיומי? זה מזכיר את הסיפור על העשיר והעני שישבו יחד, והעשיר אמר לעני, "כל החיים עבדתי קשה כל כך, ועכשיו אני יושב סוף סוף", והעני ענה לו "ואני רבצתי כל חיי, אז מה ההבדל בינינו בערוב ימינו?".

במילים אחרות, אנשים מתפתחים וכבר לא מסכימים לתנאים שהציעו להם בתחילת דרכם – תנאים שהיו תקפים במאתיים השנים האחרונות, והתחילו בימי המהפכה התעשייתית. האגו, הרצון באדם גדל, והוא עושה חשבון באילו תנאים יוכל ליהנות יותר.

התוצאה גורמת לחלק מבני האדם לאזור אומץ. הם לא מבקשים לעבוד ארבעה ימים בשבוע ובשאר הימים לנפוש כמו באיסלנד, אלא הם בכלל לא רוצים לעבוד. לכן קל להבין את בעלי העסקים שחוששים לפרנסתם ומחפשים בשבע עיניים דרכים להחזיק את עובדיהם, כמעט בכל מחיר. אבל ככל שתשתרש בחברה הגישה הזאת, הקושי של בעלי העסקים לגייס עובדים ילך ויגדל.

האדם הגיע לשלב כזה שהוא כבר לא יכול לסבול שמישהו קובע לו, מכתיב לו, לוחץ עליו, אומר לו מה לעשות. הוא לא רוצה להיות שייך לבוס גדול או לארגון, כי בעיניו כולם באים לנצל אותו, והאדם כבר לא רוצה לשתף פעולה עם המנגנון החלוד, הוא כמו מת בתוך החיים ומחפש מילוי חדש.

החברה האנושית הפכה נצלנית מאוד, כך שטוב ונכון שיש התעוררות ומחאה פנימית לדחות את צורת הקיום האגואיסטית הזאת מעלינו. מצד שני, מכיוון שעדיין לא שינינו את היחס הנצלני זה לזה, אז ברירת המחדל של הטבע האנוכי הגובר שלנו היא להתנתק מאנשים, להפוך חשדניים ולהסתגר.

אבל אם כל אחד יהיה ספון עכשיו כמו עכבר בתוך החור של עצמו, זה יהיה לא פחות עצוב מלחיות חיים של אוגר שרץ על גלגל בלופ אינסופי. במקרה כזה מיליונים עלולים להיכנס לדיכאון, לצרוך סמים ולחפש מקורות מילוי חדשים ומפוקפקים, כי גם מחוץ למעגל העבודה הם לא ימצאו מילוי ותשובה בשביל מה בכלל חיים.

לכן עלינו להקדים ולתת את הדעת על הנקודה האחת הזאת שיכולה להוריד אותנו מהגלגל, להוציא אותנו מהחורים ולתת לנו טעם בחיים, והיא לייצר בינינו יחסים שאין בהם ניצול, אלא דאגה הדדית.

לשם כך דרוש תהליך מתמשך של חינוך שיחיה את החלק האנושי שבנו. להתחיל להכיר בכך שאנחנו חיים במערכת טבע אחת, מערכת מקושרת ובה כל המין האנושי תלוי זה בזה.

את השיטה להתקשרות נכונה מלמדת חכמת הקבלה – החכמה איך לקבל הנאה מכולם. ואיך מקבלים? נותנים. כשם שאם מיניקה את תינוקה ומקבלת סיפוק ומילוי מהחיוך שלו, כך הנתינה לאחרים ממלאת והיא הלכה למעשה תהיה הפרנסה החדשה, היא תהפוך בהדרגה להיות העבודה החדשה של הדור הבא.

עוד יהיו שינויים גדולים בחברה שיעזרו לנו לעכל את התנאים החדשים שאליהם נכנסנו, אבל לא נוכל לברוח מללמוד ולשנן יום יום את הרעיונות הגבוהים האלה, לפתח יחס חדש לחיים, לפתח את הטבע שלנו למגמה נכונה של התקשרות וערבות הדדית.

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא