השבוע פרסם מכון המחקר של האקונומיסט (EIU) דו"ח חדש המנסה לחזות את עשרת תרחישי הסיכון הגדולים ביותר שעלולים להשפיע על הצמיחה ועל האינפלציה בעולם בשנת 2022.
מעת לעת שוקדים בעלי האינטרס על דרכים מקוריות לספק לנו תחזיות על תרחישי סיכון מעוררי אימה, אבל אני לא חוזה צעדים תקיפים ונמרצים כמו שהם מציירים. אין לי נתונים מדויקים פרט לנתונים שהם מציגים לנו – וגם אותם אני מקבל בעירבון מוגבל – אבל להרגשתי אנחנו לא מידרדרים לפיצוץ כביר.
פיצוץ מגיע כשיש לחץ מצטבר, אבל האנושות נמצאת במצב הפוך לחלוטין. חוץ מאותם אנשים שרוצים לסובב את העולם על האצבע הקטנה שלהם לכיוון שישלשל עוד מזומנים לכיסם, העולם נמצא בהאטה, תר אחרי רוגע.
החברה האנושית של אחרי תקופת הקורונה כבר לא במירוץ אינסופי. אנשים איבדו דחף לטרוף את החיים, הם לא מחפשים לכבוש כל פסגה. יש מי שמנסים לדרבן אותנו לרוץ קדימה, להשיג, לקנות, לרצות עוד ועוד, אבל אין באנשים רצון גדול לכך. ימי הקורונה הרגילו אותנו לאורח חיים מזן אחר, לכן אין פלא שאנשים עובדים פחות, לא ממהרים לחזור למקום העבודה ובכלל לעבוד. מקצתם גם לא מתרגשים להרוויח פחות, לא מגלים רצון לרוץ ולבזבז, אז אפשר להסתפק במועט.
המגפה החטיפה לנו זפטה בראש ועוררה אותנו לחשוב: איך אנחנו רוצים להמשיך לחיות את חיינו? בשביל מה אנחנו רצים קדימה אחוזי טירוף? מה תועיל לנו עוד טיסה לחו"ל? מה נרוויח אם נעבוד כל כך הרבה? למה להקריב כך את חיינו?
הזמנים השתנו. אי-אפשר להגיד שאנחנו חיים כמו בזמנים שלפני הקורונה – באותו מצב, באותו קצב, באותו סגנון חיים. כבר עשור קודם הורגשה הדעיכה ברצון לטרוף את החיים, דעיכה שהתבטאה בעיקר בקרב צעירים שהתייאשו מלמצוא הנאה בדרך החיים הנוכחית. אבל הודות לקורונה ההכרה התפתחה בשכבות גדולות יותר בחברה ובתאוצה גבוהה יותר.
אנחנו מתקרבים לתקופה חדשה, לשינוי משמעותי, לתובנות גדולות שילכו ויתבהרו לנו. ההאטה הטבעית בחיים מלמדת אותנו שעוד חומר – ובכלל הגישה החומרנית – לא מספקים אותנו. יש אנשים שמרוויחים הון ונהנים מזה, מודדים את הצלחתם לפי כמות הדולרים שצברו בבנק, אבל הרוב מתחילים לגשש איך להעריך את החיים אחרת, איך לשקול אותם בתוכן משמעותי יותר מעוד ספרה בשורת חשבון הבנק.
לא נוכל לחזור אחורה בזמן אל תקופת טרום הקורונה. התפתחנו וניחנו בשכל ורגש חדשים, אבל הם עוד לא מיוצבים. הם עדיין לא חדים ובהירים, לכן אנחנו שרויים במעין ערפל.
מתחת לכל השאלות שמתעוררות גוברת שאלה אחת גדולה, שהולכת ומתגבשת: "בשביל מה אנחנו חיים?". זו לא שאלה אופנתית, זמנית, אלא שאלה מהותית נצחית, שאלת הטעם בחיים. השאלה הזאת חזקה ושורשית, והיא לא תיתן לנו לגמור את החודש ולא לסיים את היום. היא תטריד אותנו בכל הזדמנות ולא תניח לנו לטפל בילדים, במשפחה, בעצמנו, בכלום. היא תכבוש אותנו עוד ועוד, עד שנהיה חייבים לענות עליה.
זו לא שאלה שקוראים את התשובה שלה ונרגעים, אלא זו שאלה שצריכה להניע אותנו לחיפוש בתוכנו. לא אוכל, מין ומשפחה; לא כסף, כבוד והשכלה – רק תשובה מלאה על מהות החיים תיתן מענה לשאלה שהולכת ובוערת. תשובה שתייצר בכל אדם רוגע ושקט.
