למה קשה לנו לפרגן?

קשה לנו לפרגן. קשה. פתאום כשרובנו במקום לתכנן מסלולי טיולים בצפון או לארוז מזוודה ולעלות לטיסה בדיל משפחתי, מוצאים את עצמנו תקועים בבית אחד עם השני, מחפשים דרכי מפלט לשחרר את העצבים. קשה להביט לשמיים ולראות את שיירת מטוסי המנהלים הפרטיים מנפנפת לנו לשלום ויוצאת לבלות באתונה, מיקונוס, רודוס וסלוניקי, כאשר המדינה כולה נמצאת תחת סגר שני.

אבל בעצם למה אנחנו מצפים? שעם בוא הקורונה לפתע הסולידריות שמעולם לא הייתה כאן תזלוג לנו מהאוזניים וכולנו נשב יחד בתוך עמנו, נסבול יחד, נחזיק ידיים ונשיר על הדשא שירי אהבת ישראל? זו צביעות לחשוב כך. אנחנו חיים על החרב, לא רק זו שמונפנת מול אויבנו, אלא זו שמתנוססת בינינו, "לך, לכו אתם" זה המצב הטבעי שלנו. אז אין לנו מה להתפלא שאיש איש ומטוסו, הולך לדרכו כאשר עולה כך ברצונו.

אנחנו לא מרגישים שכאן זה הבית של כולנו. כל אחד מרגיש שזה לכל היותר הבית של המגזר שמייצג אותו, שמסכים עם דעותיו, שמצביע מה שהוא מצביע בקלפי. אבל הגישה השלילית שלנו, שנובעת מקנאה ולא מתוך הרגשת ערבות הדדית, לא תביא אותנו למקומות טובים.

עלינו דווקא לשמוח באפשרות שניתנה לזולת ליהנות, גם אם לנו אין את אותה אפשרות. רק אם נתחיל להרגיש כאחים, לפרגן זה לזה, לתמוך זה בזה, יש סיכוי שהחברה הישראלית תתחיל לצעוד לכיוון השוויון שנמצא בשורשנו. כל עוד נמשיך לנענע את הספינה הרעועה גם כך, נצית את הסיפון באש הקנאה והחשבונות הקטנוניים, נשבור את המפרש במקלות ואבנים של תסכול – הפערים בינינו יגברו, הסגר והקורונה ילחצו אותנו עוד יותר, עד שנבין שהעתיד שלנו הוא דווקא באהבת הזולת. ואהבת הזולת זה אומר מחשבות טובים על אחרים, גם על אלה שיש להם מטוסים פרטיים.

ערבות הדדית מתחילה בשיתוף :)

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email

מי אנחנו עם ישראל? רוצה אחת ולתמיד להבין למה שונאים אותנו?

רוצים לקבל את "המגזין" שלנו עם תוכן איכותי ישירות אליכם מדי שבוע? השאירו פרטים:

אייטמים נבחרים