ארבעת המינים נמכרים בצורה כמעט נסתרת, סוכות צנועות צצות, מיועדות מראש להכיל מספר מועט של אושפיזין. רוח סתיו עדיין אין, אך הימים ממשיכים להתחמם. מצד אחד המצב צובט בלב, ממלא געגועים לימים שבהם אפשר היה לארח חופשי את כל מי שבא, לקבל בחיבוק, להזמין לישיבה משותפת סביב שולחן עמוס כל טוב. מצד שני, מפני שיש פחות תעסוקה בעצים וברזלים, בעמל וזיעה במטבחים, התפנה זמן ומקום להמיר את המרץ והמאמץ הגופני לריכוז שכלי ורגשי, להבנת משמעותם הפנימית של מנהגי החג בצורתם המקורית.
כמו למשל המנהג של ישיבה בסוכה. מה מסמל? את המוכנות שלנו לא לעמוד בגאווה מעל אנשים אחרים, גם לא מעל חלקי הטבע השונים: הצומח והחי, ואפילו הדומם. אלא רוצים לשבת.
בצורה חיצונית יש אופני ישיבה שונים: על הרצפה קרוב לקרקע, אולי על אבן כמו פעם, על כיסא או כורסה מרופדת כמו היום. אבל לישיבה פנימית יש משמעות אחת: נכונות להנמיך. הסכמה להוריד לרצפה את מה שמפריע לכל מה שקשור ביני לבין כל מה ומי שהוא לא אני.
אז ברור שאין כאן איזו נסיגה, ענישה או הגבלה מצד הטבע – הכוח העליון – שכך עשה לנו בסוכות תשפ"א. להיפך. כדאי לקבל את המצב כאות להתקדמות, כהזמנה לשלב הבא, כסימן שעלינו כיתה ומעכשיו עלינו לבנות ביחסים בינינו את צורת הקשר שנקראת סוכה, עם כל פרטי הפרטים שבה. כך שמי שיכול שיעשה סוכה צנועה על יד הבית או במרפסת, ומי שלא, לא מפסיד.
ואם בכל זאת מישהו עדיין מרגיש שחבל על מה שהיה ואיננו, מצטער על העבר שאבד וחסר לו, שינסה למלא את החלל בתקווה להקים את הסוכה האמיתית, הרוחנית, סוכה של שלום, ובכל הכוחות לצאת ולבנות אותה, את הסוכה שבלב. בסוכה הזאת אין גבולות ומגבלות, בעזרת השכל והדמיון, בשיתוף עם כלי הרגש, אפשר להצליח להקים סוכה עצומה שתכיל את כולם, ולהכות גלים שיתפשטו עד קצה העולם.
האתגר בדרך למצב המושלם הזה הוא להתאמץ לתאר לעצמנו שאנחנו נמצאים יחד בלב אחד, יושבים תחת סכך של מחשבות משותפות. הסכך החיצוני כידוע עשוי מפסולת לפי המנהג המקורי. כך גם ה"סכך" הפנימי. על פי חכמת הקבלה, הפסולת הרוחנית היא כל מחשבה שבדרך כלל אנחנו דוחים על הסף, לא מייחסים לה חשיבות, כאילו רוצים לזרוק לפח. מסוג המחשבות הקטנות המרפרפות לפעמים בראש: שפחות חשוב עכשיו להתעקש, לריב, שיותר חשוב שנהיה יחד. דווקא בסוכות מעלים את המחשבות האלו שרצינו כל השנה לנפנף כמו מטרד, ושמים אותן מעל הראש כלומר למעלה בסדר החשיבות – ואז הן מכסות אותנו מהחום המכביד של השנאה, עד שעוברת בינינו רוח טובה.
אלו בסך הכול החומרים מהם מתקנים ומתקינים סוכה: תרגילים של הלב ומאמצי מחשבה. כי עם המגפה האחרונה כבר מובן לכולם שנחוץ בינינו יחס כזה. שכבר הגענו לשימוש מופרז מאוד ביצר המפריד, ברצון האגואיסטי.
הטבע בחסדים גדולים, באהבה עמוקה, כאילו השבית אותנו, ולמעשה בלם אסון כבד. כבר היינו על סף הכחדת כדור הארץ, הטבענו אותו תחת פסולת מזהמת, חיממנו אותו עד רתיחה. אם היינו ממשיכים כך בלי הפרעה מלמעלה, קרקע הארץ הייתה הופכת למחבת רותחת חסרת אוויר. וזה מה שהיינו משאירים לילדים שלנו: אודים עשנים, אם בכלל. אז לא נצטער על מה שהיה – נסתכל קדימה לעתיד הטוב, ונקים את הסוכה הזאת שתהפוך את העולם לדירה של קבע וביטחון.
