העולם סוכה וכולנו אושפיזין

חג הסוכות מצטרף לשרשרת חגי תשרי שקיבלו משמעות אחרת השנה. סגר הקורונה המלא הוארך וצפוי לחשוף סוכות דלות ומיותמות ממשפחה מורחבת ואורחים, ומבין קישוטי החג שיאירו בחלונות הקטנים תישמע שירה שקטה ומאופקת של המשפחה הגרעינית.

אני מתמלא צער ושמחה בו-זמנית. מצד אחד ברור שהיה טוב ויפה לו ישבנו יחד תחת סכך משותף, חוגגים ושרים כשהנכדים על ברכינו. מצד שני, זהו צעד הכרחי עבור האנושות, צעד מחויב שעלינו לעבור יחדיו, כל משפחה בסוכתה, כדי להתקדם לעבר התיקון המצופה מאיתנו.

כמו שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה, תמצית חג הסוכות היא בחיבור הדדי, בהקמה של "סוכת שלום" בינינו. החג הזה מסמל לנו סימפוניה של כוחות טובים שאנחנו מלכדים בינינו, כוחות של חיבור חיובי בדמויות האושפיזין שבאים להתארח בינינו, ללכד אותנו כאחד שלם, להביא לשלום ולשלמות. אלא שבחג הזה, שנפל בשנת הקורונה, מתגלה לנו ההפך הגמור. הטבע מאותת לנו שאיננו ראויים לשבת יחד בסוכה אחת. הטבע – תכנו אותו בשם הבורא, אלוהים או כוחות הטבע – חושף בפנינו את האני האמיתי שלנו, מי אנחנו ובאיזה מצב חברתי אנחנו, פנימי וחיצוני כאחד.

עלינו להפוך את היוצרות שבנו, להחשיב את מה שלא היה חשוב, להעריך את העיקר ולא את הטפל, לשבח ולהעצים את הערכים שכבר איבדנו בהם טעם. אני חושב שעל האנושות, ועל ישראל בפרט, החובה לעצור ולהבין לאן אנחנו מידרדרים. וכן, אנחנו מידרדרים. האופק הבהיר שעמד לנגדנו הולך ומתפוגג. החלומות של לפני שנה-שנתיים נמוגו, מי זוכר אותם בכלל? מי מעז להפיח בהם חיים ותקווה? אנחנו צריכים ללמוד להחליף את אורח החיים שלנו ולהתחיל ליהנות מערכים אחרים, כאלה שבסתר ליבנו היינו מייחלים לילדים שלנו. ערכים של אחדות שיבטיחו להם ולנו עתיד טוב ורגוע, עתיד שלו ויציב. עלינו לשאוף לגלות את הטוב שטמון בינינו, את היופי וההדר שקיימים בנתינה ובערבות הדדית, את הקסם של הביחד.

כרגע אין כלום מאלה, כלום. זו אשליה מתוקה, תועלתנות במסווה. אנחנו לא יודעים מה זה לחיות יחד, אנחנו לא מרגישים את עצמנו כאיש אחד בלב אחד. אנחנו לא מרגישים את כל העולם כאדם אחד. אין לנו שום דגם חברתי מתוקן שאפשר להצביע עליו ולומר: "הנה, כזה ראה וקדש". אין אפילו מילים נכונות להביע את התבנית הראויה לנו כעם. הכול הפוך על הפוך. ואולי דווקא מהיפוך הטוב נכיר את הרע.

לפי חכמת הקבלה, האנושות נכנסת למין שלב שנקרא "הדור האחרון". זו תקופה שאנושות צריכה להתעצב בדמותו של הכוח העליון – כוח טוב ומיטיב שכולו נתינה והשפעה, חיבור ואהבה. אלא שלפני כן מתגלות באנושות כל התכונות ההפוכות והמנוגדות, כמו שאנחנו רואים מדי יום: שנאה ואיבה, עוינות וסלידה.

והחיים שלנו הם תוצאה של ההתנהגות שלנו, תוצר מהיחסים השליליים שלנו. כל הסבל והחולי, הפשע והצרות הגוברות, הם פרי באושים שלנו. אנחנו בישלנו ושרפנו את הדייסה המרה הזאת, ואנחנו נאכל אותה. אלא מי עוד אשם?

נכון, יש לנו אגו שלא ניתן לריסון מיידי, אינטרסים גלויים וסמויים שקשה לשלוט בהם, יצר אכזרי ורע מנעוריו שמתגלה מיום ליום בערמומיותו. אבל הטבע שלנו לא אשם, אלא אנחנו אשמים בשימוש הקלוקל ברצון שלנו. במקום להשתמש ברצון שלנו כדי להיטיב לאחרים, אנחנו משתמשים בו כדי להזיק לאחרים. לנצל ולסחוט כמה שאפשר, כדי להרוויח עוד טיפת הנאה זמנית.

בואו לא ניתמם ונתקרבן, לא נעמיד פני מסכנים שאנחנו באמת לא יודעים. אנחנו רוצים בזה, טוב לנו מהמצב הזה, נוח לנו בגישה הנוכחית להמשיך ולהרוויח, להמשיך ולהצליח. לדכא, לרמוס, לדרוס ולהתעלות מעל כולם. אנחנו עושים זאת בכוונה, וחלקנו גם פועלים כך ביודעין ממש. נהנים מלהרע לזולת.

לכן, עם כל הכבוד לישיבה המשותפת בסוכה, לשירה המלבבת ולקבלת האושפיזין, כדאי שנכיר ברע. לא, אני לא קורא לעסוק ולבחוש בו מבוקר עד ערב, גם זו צורה אגואיסטית שמקפלת בתוכה רווח נסתר וסמוי. אלא אני קורא לטפח את הטוב. בואו נכיר את הטוב הפוטנציאלי שבינינו. אם נדבר דווקא על הטוב ועל החיבור העתידי היפה שיכול להיווצר בינינו, אז ניצור אווירה ייחודית, חגיגית ממש, שתייצר לנו מודל נכון לשאוף אליו. מתוך המקום הזה כל איש יתבייש במעשיו האגואיסטיים הפעוטים, ותתגבש בתוכו דרישה להיות הפוך מעכשיו. כוח השפעת הסביבה יניע כל אדם, גם את האגוז הקשה, לבקש להפוך את הרע שבו לטוב, להטות את השלילי לחיובי.

לא צריך לשנות כלום, לא לטשטש את השוני, לא לבטל את היצר שבוער בנו, אלא ללמוד את הטכניקה שמלמדת חכמת הקבלה, שמשלבת בין פלוס למינוס, בין חיובי לשלילי, בין אהבה לשנאה. אנחנו מוגבלים בטבע הצר שלנו, אבל כמו שהמדע רומז היום, אנחנו יכולים לפרוץ מגבולות הזמן, התנועה והמקום, להתעלות לממד חדש של יחסים. אם נתמוסס בלב הזולת, נעשה ונפעל לטובתו ממש, כבר נפסיק להזיק לאחר, כי נרגיש את טובתנו עצמנו בו. כשאנחנו מתעלים מעל האגו ומרגישים את האני שלנו באחר – אז אנחנו רוצים בטובתו כמו שאנחנו רוצים בטובתנו. אוהבים את רענו כמונו.

הפעולה הזאת נקראת בחכמת הקבלה "התכללות". כך כל אחד מתעשר מפנימיות האחר, מקבל מכולם כוחות-על, פי אלף מונים. רק תחשבו, אדם הסופג מכל אחד ואחת משמונת מיליארד בני האדם את התכונות והסגולות הצפונות בו – בולע ומעכל הכול – הופך אדם נצחי ושלם. לעומת זאת, טיפוס אינדיבידואל, אגואיסט, סוליסט – מרוויח פחות ממי שמחובר עם כולם. ולא מחובר באחיזת ידיים, אלא מחובר בלב, מלב ללב.

הסוכה מסמלת בדיוק את המצב הנפשי הזה. הסוכה מחברת בינינו, מכנסת אותנו יחד, מחבקת אותנו לכוח אחד מלוכד. לכן הגבלות הקורונה הן בבחינת מתנה. הן מראות לנו את מקום חשבון הנפש העמוק שעלינו לערוך, מראות לנו שהמנהגים שלנו מכוונים אותנו בסך הכול לחיבור הדדי ויפה בינינו, לשלמות בין כל השברים והרסיסים האנושיים, לסוכה של שלום.

חג שמח!

ערבות הדדית מתחילה בשיתוף :)

אם אהבת את הכתבה ייתכן שגם זה יעניין אותך

רוצים לקבל את "המגזין" שלנו עם תוכן איכותי ישירות אליכם מדי שבוע? השאירו פרטים:

אייטמים נבחרים