גם כשהמצב בטטה, ואנחנו בסגר שני שסופו לא מאיר באופק, כולנו רוצים להיות שמחים. נו, לפחות לפעמים. ובטח כשתקופת חגים בעיצומה ועוד החג שנושא בגאון את השם "שמחת תורה". אז מה העניין הזה עם האושר, למה הוא כל כך חמקמק והאם יש לנו סיכוי לשים עליו את היד ליותר מרגע אחד?
לכאורה לאדם ממוצע יש הרבה סיבות לשמוח, אבל איכשהו בפועל זה לא תמיד ככה. למעשה הנתונים מצביעים על דיכאון הולך וגובר, במיוחד מאז פרוץ המגפה בישראל, שבה חל זינוק של 25% בצריכת תרופות הרגעה, נוגדי דיכאון וכדורי שינה.
אז איך משיגים קצת אושר להמונים בימים קשים? כדי שנרגיש שמחה אמיתית, אנחנו צריכים מסתבר, שתקדם לה תשוקה חזקה. כאשר התשוקה מתמלאת אנחנו בעננים. מסתבר, שדווקא ככל שסבלנו קודם מהרגשת חוסר, לחץ וריקנות, לפי זה תהיה עוצמת השמחה שנרגיש עם פתרון המצב.
בנוסף, כדי שהאושר יהדהד בנו, ולא יותיר טעם מר, צריך להיות קשר הדוק בין השאיפה לדבר לבין השגתו. אם עשיתי מאמצים גדולים להשגת משהו, אבל נטשתי את העניין ופתאום כעבור שנתיים השגתי אותו, יתכן שלא ארגיש מאושר, "איפה זה היה כשהייתי באמת צריך את זה לפני שנתיים?".
בל נשכח שלצד כל זה, ישנה פעילות בלתי פוסקת של ערוצי פרסום, תקשורת ורשתות חברתיות שגורמים לנו להחליף רצונות ללא הרף, ובכלל להתבוסס בהרגשת חוסר תמידית, "אתה רוצה שמחה? תקנה את זה או תהיה כזה". הערוצים הללו למעשה בונים בנו רצונות מלאכותיים ריקים, שכתוצאה מחוסר היכולת שלנו למלא אותם, אנחנו סובלים מעצבות ואפילו דיכאון.
ולא נזנח גם את הצד החשוך יותר של השמחה. כישלון של אנשים שאנחנו פחות אוהבים או מקנאים בהם, מסב לנו הנאה לא קטנה, מהולה בטעם רע של שמחה לאיד. אבל משמחה כזו לא נצליח לבנות מדינה ואפילו לא אדם השמח בחלקו.
בשורה התחתונה כשאנחנו מסתכלים על הרחוב הישראלי, על הכביש, על הדינמיקה הטבעית בינינו, אנחנו רואים אנשים שחוקים, עצובים, מתוחים כמו קפיץ שרק מחפש על מי להשתחרר. עד כדי כך שגם אם יצאת במצב רוח טוב מהבית, אתה עלול להידבק מהר מאד באווירה הקשוחה, ולהפוך עצבני ומר נפש בלי סיבה ממשית.
למרבה הצער כבר התרגלנו להיות "לא שמחים" ותחת המסכה נעשה הרבה יותר קשה לחייך.
הבשורות הטובות הן, שלא תמיד צריך לעבוד קשה כדי להשיג עבור עצמנו. לא פעם האושר של האנשים היקרים לנו מסב לנו שמחה רבה. כאשר אנחנו מפרגנים ברוחב לב לאנשים שחשובים לנו, הם הופכים עבורנו למקור בלתי נדלה של תענוג. אם טוב להם, אם הם לבושים יפה, עשו תספורת מחמיאה, אם הם בריאים או מצליחים במימוש שאיפותיהם – האושר שלהם הופך עבורנו לברכה. כלומר יש כאן נוסחה: ככל שאקיף את עצמי ביותר אנשים אהובים, כך ירבו מקורות השמחה שלי.
אז מה הפתרון? פשוט: להרגיש את האחרים כקרובים. בהרגשה הזאת, שאומנם כרגע אינה נגישה לנו אבל ניתן בהחלט לתרגל אותה, וללמוד איך להשתתף בצער הזולת ובשמחתו. כך מתבטל מקור הקנאה שממרר את נפשנו, והאחרים נעשים מקור אור בחיינו. במקום לרוץ כמו משוגעים לנסות לשווא למלא את כל תשוקותינו המלאכותיות, נלמד איך למלא את הזולת במשהו טוב. ואם נחשוב עליהם, כבר נחשוב פחות על עצמנו, ולאט לאט יעלמו מפה הצרות, ונהפוך לגוף אחד בריא שמתקיים בביטחון וב… שמחה.
