לכבוד:
ראש הממשלה,
שרי הממשלה,
חברי הכנסת,
אנחנו, הישראליות היושבות במדינת ישראל, ללא הבדלי דת, גזע, דעה פוליטית, השקפת חיים ואורח חיים, רואות לנכון לפנות אליכם עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי. כאימא הזועקת מול ילדיה העומדים ליפול לפי תהום, אנו פונות אליכם בזעקת כאב ושבר בתקווה שיהיה בכך כדי לעצור את הנפילה.
חצי שנה של כאוס, של מאבקי כוח, של ויכוחים וחוסר הסכמה מעל כל פלטפורמה, כל במה וכל מסך טלוויזיה הביאו אותנו לתחושת מיאוס, דאגה וחרדה קיומית קשה.
הווירוס המאיים ביותר, כפי שאנחנו רואות אותו ברגע זה, הוא דווקא לא וירוס הקורונה אלא הווירוס של הפירוד, הזלזול, חוסר ההרגשה של התלות ההדדית והקשר בין חלקיה השונים של החברה הישראלית. וירוס שכדי לרפא אותו, העם זקוק למנהיגיו שיתנו דוגמה של התגייסות, של שיתוף פעולה מלא, של ערבות הדדית ולכידות חברתית, שמאז ומתמיד הייתה חומת המגן שלנו מול כל אויב וכל משבר.
חצי שנה לתוך הכאוס שנחת על כל העולם, ואנחנו רואים שעדיין לא הגעתם בעצמכם למסקנה המתבקשת: מדינת ישראל, שנוסדה על יסודות של אומה מגובשת, מלוכדת, שחיה בערבות הדדית, נקראת עכשיו לדגל. זה הזמן שלנו כמדינה קטנה, נקודה במפה העולמית, להיות נקודת האור ולהאיר את הדרך לכל אומות העולם. לכן אנחנו כותבות מכתב זה בתקווה שזה יעזור לכנס אתכם, כנציגי המדינה כולה, להיות ראויים להיקרא "כנסת ישראל". ישות אחת הכונסת את כל איבריה, שהם כאיברים שונים בגוף אחד.
ברור שהאחריות מוטלת גם על כתפינו, תושבי המדינה, ולא רק עליכם. כל מה שאנחנו דורשות מכם עלינו לקיים בעצמנו. עם זאת, הכוח לחוקק, להתקין תקנות, ליצור מציאות וכללי משחק המחייבים את כולנו, נמצא בידיכם. ולכן אנחנו רואות לנכון להקדיש את הזמן והכוחות לפנות אל הרגש הלאומי שלכם, זה שהביא אתכם לעשות את מה שאחרים לא מוכנים לעשות ולשבת בבית הנבחרים של מדינת ישראל.
אנחנו מצפות מכם לנהוג באחריות ולעסוק בתפקיד שיועד לכם, ובמקום זאת כל אחד מכם מושך את העגלה לכיוון שלו. והעגלה, לא רק שלא זזה, היא מרחק פסיעה מלהתפרק לגמרי. אם בכך לא די, את היריבות הפוליטית וחוסר היכולת שלכם להתעלות כל אחד מעל האינטרסים הצרים שלו, אתם מכניסים לתוך משבר שהוא במהותו רפואי ולא פוליטי.
התערבותכם זו והאופן שבו אתם מבצעים אותה, לא רק שתעמיק את משבר אמון הציבור במערכות הממסדיות, היא אף תעמיק את המשבר החברתי בין המגזרים השונים בחברה הישראלית, משבר שאם לא נטפל בו כעת, הוא עלול להחריף ולהתלקח. אין אימא בישראל שיכולה להישאר אדישה בזמן שהבית שלה נשרף. ואין דבר שישמח יותר את אויבנו, שכמו בתקופת המצור על ירושלים, לא יצטרכו לעשות מאומה אלא רק לשבת ולצפות איך אנחנו משמידים את עצמנו.
לכן, אנחנו העם היושב בציון, העם שבחר בכם ושם אתכם במקום הקרוי "כנסת ישראל", פונה אליכם ודורש מכם לממש את תפקידכם, להתכנס יחד, לעשות כל דבר שיביא אתכם לנהוג זה כלפי זה בערבות הדדית, בשיתוף פעולה מלא, מעל כל המחלוקות וכל ההבדלים, מבלי לנסות למחוק או להעלים אותם.
מדינת ישראל חולה במחלה אוטואימונית, אנחנו תוקפים זה את זה בעוד כולנו שייכים זה לזה. אנחנו דורשות מכם להתחיל לקיים את חוק הערבות ההדדית ולעסוק בכל דבר, לחפש כל דרך שבה יתאפשר גם לנו, תושבי המדינה, ללמוד כיצד עלינו לממש חובתנו זו. את הכספים הנשפכים לצורך ההחייאה המלאכותית של מערכות שכבר קרסו, עליכם להקצות לצורך קיום בסיסי של כל אחד וכל אחת במדינה ולצורך בניית מערכות לחינוך וללימוד של חוקי הערבות ההדדית, הלכידות והסולידריות החברתית.
חלק חשוב ובלתי נפרד מכך זה ניקוי יסודי של כל ערוצי התקשורת, שכבר מזמן הפכו לשופרות של שנאה, ליבוי, שיסוי והעמקת הקרע החברתי. את המשאבים והכוחות שמושקעים כדי לקנוס אזרחים על כך שלא שומרים על כללי "הריחוק החברתי", תשקיעו בבניית מערכות שילמדו אזרחים ערבות הדדית מהי. או אז לא יהיה צורך באכיפה, בקנסות ובשוטרים כי השמירה והדאגה לזולת תבוא באופן טבעי, כמו שאימא אוהבת לא זקוקה לחוקים כתובים שילמדו אותה איך לאהוב ולא להזיק לילדיה.
זה ורק זה החיסון שיציל את כולנו לא רק ממחלת הקורונה, אלא מכל מחלה, כל איום, כל בעיה. נהיה כאלומת קש, אשר לא ניתן לכופף ולשבור. אין לנו מה להפסיד וכבר ברור לכולנו, שכך או כך, זה הציווי המוסרי, החוקי, הקיומי שלנו. מדוע לא נממשו כעת? אין זמן טוב יותר.
