אם תעשו חיפוש בגוגל על "משפיעניות רשת", מה תצפו למצוא שם? נשים חזקות בעלות אג'נדה לוהטת? כותבות משובחות בפרץ יצירתי? פעילות חברתיות? דוגמה בועטת למימוש עצמי? אימהות שנותנות השראה? בסופו של דבר, ברשימת העשירייה הפותחת של רשימת המשפיעניות במרבית הדירוגים, תמצאו עשר נשים נאות, שמצטלמות טוב בביקיני.
על פי מה נקבע מדד ההצלחה? על פי כמות העוקבים, ואתם יודעים, מסר מיני עושה את העבודה כשזה מגיע ללחיצה על כפתורי ההנאה. אבל לפני שאנחנו שורפות חזיות בבלפור וזועקות נגד החפצת נשים, כדאי שנסתכל על עצמנו בסלפי הזה ונודה: ייצור הוא לפי הצריכה. החברה שלנו דורשת את זה. גם ב-2020 בזמן שהמגפה הופכת על פרצופה את האנושות, אנחנו מונעים מאותו אינסטינקט חייתי עתיק יומין שניזון מהורמונים מתפרצים. אוכל, אגב גם תופס לא רע בקטע הזה. הרצונות הגופניים הנמוכים ביותר עדיין מנהלים את צריכת התכנים שלנו.
מי יכול לשנות את זה? רק אנחנו הנשים.
לצד השגרה השטחית והניסיון הנואש לתפוס בין אצבעותינו משהו, שירגיע מעט את הלחצים השוחקים כמו הגבלות, אבטלה, ילדים בבית, סגר בחגים, להרבה נשים יש הרבה מה להגיד. בייחוד לאור הנתונים שמצביעים על כך, שאנחנו אומנם פחות מתות מקורונה, אבל בכל יתר הפרמטרים אנחנו נפגעות הרבה יותר. מפוטרות יותר, מתקשות יותר לחזור לעבודה, עובדות ביותר מקצועות שמסכנים אותנו בהידבקות וסובלות יותר מדיכאון וחרדה. מישהו אמר ״ברוך שלא עשני אישה״?
אבל אל תכינו את הממחטות, בסיפור הזה יש גם חצי עקב לא שבורה: חלק לא מבוטל מהנשים מרגישות דווקא בחזרה הביתה מידת הקלה. מלחמת ההתשה היומיומית נגד הזמן, מול הפרויקטים, המשימות השגרתיות והמחויבות המשפחתית – הרימה דגל לבן, ואיפשרה לנו לנשום רגע ולראות, שאולי האסטרטגיה שפעלנו בה לא נכונה.
הרי מי מאיתנו תכחיש, שיום בחייה של אישה נורמטיבית הוא מרתון מורט עצבים, שבסופו לאו דווקא מחכה לנו מדליה או אפילו מילת הערכה. לשלוח למסגרות, לעמוד בפקקים, לג'נגל ארוחת צהריים מהעבודה, להתבשל בסיר רגשות אשמה, לחזור הביתה למשמרת שנייה בהסעות לחוגים, חברים, לחבוש את כובע השפית לכבוד ארוחת הערב, ללבוש את סינר המטפלת בשלב המקלחות, ריב קטן עם הבעל ונופלות למיטה עם הלשון בחוץ. עוד בכוחות אחרונים מנסות להרגיע את רצף המחשבות בפייסבוק או באינסטגרם, לראות כמה בעצם טוב לכולם. ולהירדם עם צביטה קטנה בלב, למה אצלי שום דבר לא מושלם?
עייפנו. המציאות הנשית שהעולם מוכר לנו היא בלתי אפשרית. וההרגשה שהקורונה המלכה מרשה לנו להציף היא שעבדו עלינו, בלבלו אותנו, דרשו מאיתנו את הבלתי אפשרי. בפועל שום שוויון זכויות לא ניקה אותנו מתחושת האחריות הכבדה כלפי הבית, הילדים והמשפחה שלנו. שום קריירה לא מנתקת אותנו מהדאגה המנקרת לאיזה עולם אנחנו מגדלים את הדור הצעיר, שום משכורת נפוחה או סוף עונה, לא ממלא את הצורך המנג'ס להרגיש מידי פעם שלמה.
אבל זה שחזרנו הביתה לא הופך אותנו לפאסיביות. להיפך. זהו צו השעה שקורא לנו לקחת אחריות ולהיות נשים שמובילות את העולם למקום הרבה יותר נכון, יותר בטוח, יותר נעים. להיות נשים משפיעניות, שדורשות פה חברה מאוחדת. חברה שדואגת לחינוך נכון לילדים, חברה שבה מפנימים את המסר של הקורונה ומפסיקים להתנהג באופן חזירי כלפי הטוב שלי. אלא דואגים תחילה לטוב של האדם שמולי.
כל אחת בביתה, במילותיה, במחשבותיה, בליבה, כל אחת בקיר שלה בפייסבוק, יכולה להיות בטוחה שאישה היא המנוע שמסובב את העולם. כל אחד במעשים שלה יכולה לספק חומר דלק לכל האחרות. אז בואו נתחיל לשנות, וכולם יראו שכשנשים רוצות, אין שום כוח בעולם שיעצור אותן. מתחילים עכשיו כי חבל על הזמן.
