קצת לפני הסגר, תחושת מועקה, הרהורים, עצב מהול בצער. החלטתי לקנות מתנות למשפחתי ואולי להתחדש בבגד חדש.
חמושה במסכה ובכפפות, הגעתי לקניון שניראה כמו מציאות דמיונית, אנשים עם מסכות על הפנים, נעים בשקט מוזר ומעיק.
בחנות הבגדים בעודי ממששת חולצה לבנה, שמעתי מאחורי קול אלמוני משוחח בטלפון ושואל, ״באיזה צבע את רוצה את החולצה?״, נשמע כל כך חמוד חשבתי לתומי. הסתובבתי וראיתי אותו, בחור צעיר משוחח בטלפון, ככל הנראה עם אימו, ללא מסכה. אפילו לא בכאילו על הסנטר, כלום!
ביקשתי ממנו בנימוס שיעטה מסכה, הוא התעלם, המשיך לדבר, כמעט נושף בעורפי. התרחקתי בחשש, דרשתי ממנו לעטות מסכה, הוא הרים את קולו, ״תסתמי את הפה!״. ניסיתי להיכנס לליבו, לומר לו כמה חשוב שישמור על עצמו ועלינו. אך הוא התעלם, קטע את דבריי וסינן קללות עסיסיות למכביר.
בעודי צועדת לכיוון היציאה, נחלץ לעזרתי מנהל החנות, דרש ממנו בהחלטיות לעטות מסכה. אין לי מסכה צעק הבחור, מבטו זועף ורושף, ״אני רק אשלם ואצא״, אך הוא נדרש בתוקף לעזוב מיד את החנות. הוא יצא בזעף והפריח לעברי, ״זה בגללך, את אשמה, הכול בגללך״.
הרגשתי צער וכעס באותה נשימה.
מיהרתי לבית המרקחת, ושוב זה הוא. בכניסה מתנהל ויכוח קולני סוער, בינו לבין מנהלת המשמרת. למקום מגיע מאבטח, דורש ממנו לעטות מסכה או לעזוב את המקום.
ידעתי שאין לו, מחשבה הבזיקה כברק במוחי. בתיקי יש תמיד מסכה רזרבית, הוצאתי אותה, הגשתי לו, הוא הביט בי בעיניים פעורות כלא מאמין. ראיתי מבוכה בעיניו, אפילו הסמיק משהו, הוא מלמל תודה ונכנס לחנות.
סוף סוף סיימתי את הקניות, כל שרציתי היה להגיע הביתה בשלום. והוא, בכניסה עמד, הפעם שפוף מעט, עם המסכה על פניו, בידו האחת זר פרחים ענק אליו צמוד כרטיס ברכה בצורת לב, ״לאימא היקרה״, בידו השנייה אחז שושנה אדומה אחת, עטופה בנייר צלופן, ״זה בשבילך״, אמר והושיט לי, ״שמי יובל ואני מתנצל ומבקש את סליחתך, הייתי מגעיל ולמרות זאת עזרת לי, הייתי לחוץ, לאימי יש יום הולדת, ואני רוצה לשמח אותה לכבוד החג״.
סולחת לך, מלמלתי ברגשות מעורבים, ״יש לי משהו חשוב לומר. עטיית המסכה חשיבותה לעין ערוך למניעת הידבקויות, אך לא פחות מכך, זוהי אמירה חברתית על הדאגה לאחר, הערבות ההדדית״. הרגשתי את חיוכו מבעד למסכה, ״מה זה הערבות ההדדית הזאת? כולם מזכירים אותה, התקשורת ואפילו הפוליטיקאים״. חייכתי, ״זה מאד פשוט ויעיל, וכך זה עובד:
כל מה שאתה שונא שיעשו לך אל תעשה לאחר, הקורונה הוסיפה לנו סוג נוסף של ערבות, באופן של אני אשמור עליך ואתה עליי, זוהי ערבות ואחריות״.״יאללה, אני קונה את זה״, אמר במין עליצות, ״ערבות הדדית במקום אדישות הדדית״, הפעם הסכמנו וברכנו בשנה טובה ומבורכת.
נותרתי עומדת כשבידי שושנה אדומה אחת, וסיטואציה הזויה.
חשתי שכולנו עומדים על גשר חבלים רעוע מט ליפול, הברירה בידינו, או שכולנו יחד ניפול אל פי התהום, או נאחז יד ביד, נצעד בזהירות ויחד נעבור בבטחה.
על הגשר נחלוף אט אט, ונחשוב על אחינו בעלי העסקים הקטנים שנאבקים לפרנסתם. נחשוב על צער המשפחות שלא יבשה דמעתם על מות יקירם. נחשוב על האמנים ואנשי התרבות שנדמו. נחשוב על הקשישים הכלואים בביתם בדד, ללא אח ורע, ללא משפחתם הקרובה. נזדהה עם הזוגות, שכל רצונם הוא להינשא בחיק היקרים להם. נושיט יד לסבלה של החברה המדממת, וכל שנבקש הוא סליחה וחיבור הקטבים בקורי אהבה ואחווה, בלא ייאוש ופחד.
מילותיו של יובל נותרו מהדהדות בי, "ערבות הדדית במקום אדישות הדדית", אנא שתפו אותם ברוב עם. ואני אוסיף, ״הישארו בבית, רק עוד קצת, למען נצלח את המשימה, לעבור יחד את הגשר הרעוע לחוף מבטחים״.
