אימא ואני ישבנו תחת עץ הזית בבית הקפה המיתולוגי השכונתי, שתינו קפה עם השטרודל המסורתי המשובח בעולם. שוחחנו, הרגשתי שמצב רוחה שפוף. "ראש השנה בפתח", אמרה, "שוב סגר אפוף בבדידות, עצוב לחגוג לבד", חשתי את כאבה, ליטפתי את ידה, תשובה לא הייתה לי, המחר עלום.
אימא סיפרה בנוסטלגיה על ראש השנה בירושלים בהיותה נערה. חודש לפני החג החלו ההכנות, באוויר ניחוח מיוחד מהול בריח פריחת היסמין המשכר וקול הסליחות מהדהד בסמטאות.
הבתים מורקו וצוחצחו מבעוד יום, בערב נהגו האימהות לבשל, תבשילים מהבילים הדיפו ריחם המיוחד, חלונות המטבחים היו פתוחים לרווחה, הנשים שוחחו בקול מחלון אל חלון, שיתפו, התייעצו, שרו, אחווה נשית.
זו הייתה תקופה צנועה, טובלת בפשטות, תום ושמחה. מהמעט שהיה להן ידעו להכין מאכלים משובחים, ניחוח הלחם והמאפים אפף את החצר העגולה.
רק החלון של לילי היה מוגף. מוזר, תהתה סבתי, לילי וסבתא היו חברות קרובות, סבתא ביקשה מאימי לגשת לברר לשלומם.
הבית היה אפלולי, אימי שאלה את לילי מדוע היא אינה מבשלת, לילי השפילה מבטה בבושה נוראית, היא סיפרה שהם נאלצו לקנות תרופות לבתם החולה בדלקת פרקים, ומהנותר קנו שני רימונים, שני תפוחים וצנצנת דבש קטנה.
אימא יצאה בריצה לדווח. סבתא הקהילה מיד את כל השכנות לחצר, וביקשה מכל אחת לתרום משהו קטן. כולן נענו, תרמו מהמעט שהיה, נתח קטן של עוף, ביצים, קמח, אורז, שמן, מעט גזר, ורימון אדמדם. סבתא צררה הכול בסל הקש והגישה ללילי. בקול נחוש הורתה לה, "קומי! הכיני את החג למשפחתך".
האמת, שמעתי את הסיפור אין ספור פעמים, אך הפעם המשמעות הייתה שונה.
מחוגי הזמן שבו למראות 2020, מראות שאנו דור השפע לא הכרנו. ערב ראש השנה תשפ"א, הקורונה מתהדרת בשיאי הדבקה מרשימים, שולחת חיציה המורעלים לכל עבר, ללא רחם, מבקשת לשגר לנו מסר:
"יש לי עוצמות מפתיעות, מתעתעת וערמומית אני כנגדכם, את העולם נעלתי בסגר מוחלט. קיבלתם הזדמנות ופסק זמן לחשבון נפש, איש איש בביתו, אך הדפתם את ידי המושטת. אגלה לכם סוד, חוזקי ונחת זרועי ניזונים מהנפרדות ביניכם, חולשתי ורפיוני נגרמים מהאיחוד שביניכם. לו הייתם ערבים זה לזה, נשמרים ושומרים איש על רעהו באהבת אחים, כוחי היה תש, הייתי נעלמת מחייכם. אך אתם ברוב שאננותכם, ובחוצפתכם להכחיש את קיומי, סייעתם בידי להעביר את רסיסי הרעל מהאחד לשני, ולי לא נותרה ברירה, אלא להכניסכם לסגר שני".
בני עמי, אנא פיקחו עיניים ורככו הלבבות, מדינה במצור, הטבע מכה ללא רחם, חורף קשה בדרכו אלינו, ורחל מבכה את בניה, "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה, כי איננו…".
אחים יקרים, בכל מלחמות ישראל, בהיותינו מעטים מול רבים, ניצחנו בכוח הרוח, הרעות והחיבור. היום אנו בשיאה של מלחמה נגד נגיף ערמומי, הצלחתנו כנגדו תצלח רק כשנפעל יחד באהבה ובערבות.
אל ייאוש, ישנה דרך אחת פשוטה למנוע בכי ונהי, זוהי דרך של כינון יחסים יפים ותומכים בין אדם לאדם, כי כוחנו באחדותנו.
נאחד ליבנו בתפילה משותפת, לשנה טובה וברוכה ב"שבט אחים ואחיות גם יחד".
