האני שלא הכרתי

מאת: מיה גרינברג

תושב: סן פרנסיסקו

בשבוע שעבר יצאתי לעבוד לראשונה מאז חודש מרץ, כשנכנסנו לסגר בעקבות המגפה העולמית. אבל במקום לעבוד בשעות הרגילות, השכמתי בארבע בבוקר כדי לעבוד במשמרת שבה לא יהיו לקוחות שעלולים לסכן אותי. ובכלל אני בעצם אחת שלא אוהבת להתקהל. בארוחת ערב, ערב בוא הקורונה לפני חודשיים וקצת, שאלו אותי אם אני מוכנה להשכים ולעבוד מוקדם. צחקתי, "בחיים לא" והוספתי "גם אם תשלמו". ואיך אומרים? צוחק מי שצוחק אחרון. יודעים מי הוא?

מה שכן, אחרי שראיתי שהשד לא נורא ובלי פיהוקים מיותרים, הופתעתי כשפגשתי במשמרת הזו את כל חבריי לעבודה שהיו עובדים איתי בעבר בשעות רגילות. איכשהו כולנו, מבלי לתקשר, חשבנו את אותה המחשבה, פחדנו את אותו הפחד ושקלנו אותו גם כנגד המצב הכלכלי שכולם נקלעו אליו.

לקראת יום שבת קראתי ציטוט כחומר למחשבות יום שישי, מרפסת ועיתון: "טובתו ורעתו של כל יחיד ויחיד בעולם תלוי ומדוד במידת טובת היחידים שבכל העולם כולו" (בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם"). והרהרתי בו תוך כדי בישולים: מה זה שטובתו ורעתו של כל יחיד ויחיד בעולם, תלוי במידת הטובה של כל היחידים בעולם? אז בכל פעם כשאני מרוכזת וחושבת על משהו שהוא בגדר רעיון, עדיין ברמת מחשבה, הוא מתחיל לזמן לי חוויות שמשקפות אותו בחיי היומיום או ביום שהיה. אז הכי קרוב זה בבית, ביומיום עם המשפחה. כשהוא עצבני זה משפיע עליי. כשהיא רוטנת זה משפיע עליי. כשעצוב להם, כשמשעמם, וברור כשהם שמחים וחוגגים, זה משפיע עליי.

ולא רק מצב רוח. כשהם חולים אני נדבקת או מטפלת בהם ולהפך, כשהם מבשלים משהו, אני אוכלת או מוסיפה גם משהו מהמומחיות שלי, כשטעים להם דבר מה, אני מבשלת אותו יותר, כשהם רוצים סרט מסויים או מדברים על כתבה מעניינת, גם אני מתעדכנת, כשהם רוצים משהו, זה מיד הופך גם הרצון שלי. אומרים השלם גדול יותר… ואנחנו מעין יחידה שכזו שמורכבת משלושה אנשים.

ומה עם יתר האנשים בעולם? הרי נאמר טובת יחידים בעולם. אז הקורונה ממש הוכיחה חד משמעית את הרעיון הזה. היא מראה שחור על גבי לבן, באופן חד משמעי כמה אני תלויה במה שקורה לאחרים ובהתנהגות שלהם. כולנו.

כולנו תלויים במי שחולה, במי שיוצא, במי שלא יכול לעבוד יותר ולתת את שירותיו, במי שלא שומר מרחק, במי שמטפל בחולים, במי שבונה תרופה וחיסון, במי שמגייס עובדים, במי שמאכיל, במי שרוצה לפגוע, במי שלא שומר היגיינה, במי שעושה רעש, במי ששקט ולא צועק את כאבו במי שעצוב ובמי שבוכה, במי שמפרסם ובמי שמשקר בתקשורת ובמי שעומד לפניו בפקק. במי שמתקהל ובמי שמתבודד, כולנו תלויים זה בזה וקשורים זה לזה בקשר שכל אחד מייצר סיבות לאחרים להסתובב.

ולא רק במי אני תלויה, אלא גם במה. באוויר הנקי או מזוהם, במיקום של מגוריי, בתרבות שמוצגת לי מול העיניים, במחלות שנישאות באוויר או בחיות שמעבירות אותן או באנשים שלא סופרים את החיות האלה, או במדינות שמשרתות רק את הכלכלה ובתרבויות העולם שנעשה קטן בזכות האינטרנט והרשתות החברתיות, בכדור הארץ שמתחמם כי לא שמרנו עליו, באיכות המזון שנעשתה לנו ידועה וחשובה, בבקטריות הטובות שאצלי בתוך הקיבה או על פני העור ובמחקרים של אסטרונאוטים שמגלים לי איך שהן גם במי הים והכול מורכב מאותם חומרים, עגול ומקושר בכדור מלא החיים היחיד בחלל הנראה לעין.

אז אם דבר נובע מדבר והכול קשור, ונעשה חד ושקוף כמה טובה או רעה של כל יחיד משפיעה על כולם, אז אולי, אני מפליגה במחשבה, אולי כבר לא כל כך רלוונטי לראות אותי כרק 'אני' ורק את טובתי היחידה?
אולי, אם אני כל כך תלויה באחרים, כדאי שאתחיל לקחת גם אותם בחשבון מחשבותיי ומעשיי, וגם את כל הכדור?

תהיה התשובה והיכולת אשר תהיה, לי זה ברור, שבעידן הקורונה (ואחיותיה) ומה שהיא מייצרת ומייצגת, ה'אני' זה כבר לא מה שהיה פעם, מסתיים עידן ה'אני'. פשוט, האני מתרחב.

אהבת? רוצה לשתף?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה