חיבוק מעבר לטלפון

מאת: עדי חסיד

תושב: פתח תקוה

הילה היא חברת ילדות שלי, סמנכ"לית בחברה גדולה ומצליחה מאד, אישה חזקה, אסרטיבית, מדברת במהירות, ורק הקרובים אליה, מצליחים להבינה.

אתמול בערב היא התקשרה אליי, קולה היה סדוק והיא דיברה בשקט, כשסיפרה על הקושי העצום שבהוצאת עובדים צעירים ומוכשרים לחל"ת. "לחיונים שבהם צומצמה המשרה לחצי, וקשה לי עם זה", היא סיפרה, "הרי לכל אחד סיפור אנושי משלו, והווירוס לא פוסח על שום אדם".

"את יודעת", היא המשיכה, "יואב בעלי הוא עובד חיוני מאוד, הוא רופא שעובד מסביב לשעון, ואנחנו מסודרים כלכלית". הילה נשמה נשימה עמוקה ואמרה בקול רועד: "יש אצלנו בחברה זוג עובדים שנגעו לליבי, שניהם צעירים, נשואים טריים, והיא בתחילת היריון. לפני כחצי שנה הם קנו דירה, הדירה חדשה ותהיה מוכנה רק בעוד שנתיים. תשלומי המשכנתא גבוהים מאוד, בהתאם למשכורות שהשתכרו. וכעת שניהם הוצאו לחל"ת, ורוב הסיכויים שאף יפוטרו. אין להם מספיק כסף לשלם גם שכר דירה וגם את המשכנתא עכשיו. עזרה מההורים אין להם, ולבטל את קניית הדירה אי אפשר".

כשראיתי בעיניים את הפחד וחוסר האונים, החלטתי לעשות מעשה. יחידת הדיור של הבנים שלנו כרגע ריקה, הבנים הרי כבר עזבו את הבית, אז הזמנתי אותם לגור ביחידה הזאת בלי תשלום עד שהמציאות תתבהר מחדש. הרגשתי שזאת העזרה הקטנה שלי. הם היו המומים מהמחווה, אשתו אמרה לי שהם הרגישו שעולמם התרסק, היה להם שבוע לעזוב את הדירה השכורה ולא היה להם לאן.

הילה אמרה שלדעתה שהמשבר יוליד תרבות עבודה חדשה שונה מאד. אנשים יאלצו לעבוד פחות שעות, מי שיוכל יעבוד מהבית, ויהיו כאלה שלא תישאר להם העבודה ולא יהיה להם לאן לחזור, ולא ברור איך הם ישרדו. מתוך שברי מילותיה שמעתי אותה אומרת: "זה הזמן לעזור אחד לשני, בכל דבר, ולו הקטן ביותר", ושזאת החברה החדשה התומכת והחומלת שצריכה להתהוות.

הדמעות שזלגו מאישה כל כך חזקה חדרו את ליבי, ויחד הסכמנו שהאנושות תשרוד רק אם ננהג בערבות הדדית בינינו.

נפרדנו זו מזו לאחר חיבוק טלפוני חם ואמיץ ובהרגשה חזקה שווירוס הקורונה יצמיח עולם חדש וטוב יותר.

אהבת? רוצה לשתף?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה