חייל בבני ברק

מאת: נ' (השם המלא שמור במערכת)

תושב: פתח תקוה

עקבו אחרי

שנות התשעים. סיימתי בהצטיינות את בית הספר לקצינים בה"ד 1, צנחן עם מדים שגרמו לי גאווה רבה. שלושים שנה אחרי, גם הבן שלי צנחן, כמוני מרגיש בייעוד של חייו. לשנינו אין קשר לעיר בני ברק ולתושביה, פרט לרופאת השיניים שלנו שגרה שם.

בימים טרופים אלה הבן שלי וחבריו ליחידה נשלחו לבני ברק לחלק מצרכים לנזקקים. כך הוא סיפר לי: הגעתי לבית הראשון, פתחה לי את הדלת אישה בת 45 בערך, עם כיסוי ראש כחול וחמישה ילדים מתגודדים סביבה מביטים בי בעיניים גדולות. לא הצלחתי לפרש את מבטה, ולפתע דמעות החלו לזלוג על לחייה.

לא ידעתי מה לעשות ואיך להרגיע אותה. האם פשוט להניח את המצרכים על הרצפה ולגשת לבית שממול? אבל משהו קרה לי, הוא המשיך לספר, הרגשתי את רגליי נטועות במקום. היא עצמה את עיניה והחלה להתפלל בלחש, מכל הלב. ממש הרגשתי שהיא מודה לאלוהים. לא שאני מבין מיהו ומהו, אך דרכה עברה בי התחושה שהיא ממש מדברת אליו ומתפללת בכל ליבה. ידי נשמטו לצידי גופי והרכנתי את ראשי.

הקשבתי לו בשקט והוא הוסיף: אני כבר לא יודע מי עזר למי, אני עזרתי לה או שבעצם היא עזרה לי. הרגשתי שאותה אישה באותו רגע מודה ומברכת על הכול, על היחס לזולת, על אהבה מעל כל הגבולות וההבדלים.

בני היה נרגש וניגב את עיניו הדומעות, אולי מאושר או מהמתנה של להרגיש לפחות פעם בחיים מהו כוח האהבה, אהבת חינם.

אהבת? רוצה לשתף?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה