כמו מיראז'

מאת: אורן לוי

תושב: פתח תקוה

הקורונה משתוללת ויש המתנהגים כאילו שום דבר. אכול ושתה כי מחר נמות. נוח לי עכשיו לנהוג בצורה מסוימת, זהו, נגמר. זהו הטוב, וזו האמת, ולא אכפת לי מה יקרה אתכם, אפילו מה יקרה איתי, מחר.

ועוד חבר חולה, ועוד משפחה נדבקת, ושוב פעם הכול סגור, וכמו הוריקן של סבל מתרומם עלינו, ולמרות הכול, המציאות מלמדת שאנשים לא עוצרים. למה בעצם? יש בתוכנו כוח הרסני, יצר אגואיסטי שלא רוצה להתחשב באף אחד ובשום דבר. הוא מסמא את עינינו מבפנים, לא נותן לחשוב על מחר.

יש שבטוחים שתיכף תהיה תרופה ותסיים את הסרט הרע. אבל הקורונה הוא וירוס רב-גווני. כמה שנתקדם אליו הוא יתרחק מאיתנו עוד יותר. כמו מיראז', כמו מראה תעתועים. נשקיע מיליארדים, ובכל זאת לא נשיג תרופה בטוחה, חיסון מלא בפני הווירוס, שכבר עכשיו מפתח כל מיני מוטציות ומעורר עוד ועוד שאלות שאין עליהן תשובות.

יש רק דבר אחד בטוח שאנחנו יכולים לעשות, שיעקור את הרע משורשו. לחשוב כולנו יחד, איך אני לא מעביר את הווירוס שכאילו יש בי אל השני, והוא אליי. להיכנס לערבות הדדית בין כולם, באופן שכל אחד שומר על עצמו שלא להעביר שום דבר רע לאחרים.

'אבל רגע', אומר האדם לעצמו, 'אני לא חולה, אז מה יש לי להיזהר מלהעביר וירוסים'. ובכל זאת היחס צריך להיות כזה. כאילו שאני חולה, חס ושלום. ורק אם כל אחד ישמור שהוא לא יזיק לזולת, נוכל לצאת מהמגפה.

אין זו מגפה גשמית אלא רוחנית, ולכן גם הפתרון אליה יכול להיות רק ברמה של ערבות הדדית. כאשר כל אחד יתייחס לאחר כאל יקר לו, אנחנו נתקרב פנימית ועל ידי זה נוכל להתמודד גם עם הווירוס.

הדאגה בלב תרפא את האחרים, כי על ידה אנחנו ניכלל בשדה טוב אחד, ונתעלה יותר ויותר מהטבע האגואיסטי הרע, שהוא המקור לכל המזיקים. עם ערבות הדדית, נהיה מותאמים לאינטגרליות שבכל מערכת הטבע, ומצבנו ישתפר מן הקצה אל הקצה.

בינינו, למה שלא ננסה? משקיעים בזה משהו? כלום. רק להיטיב קצת את היחס שלנו זה אל זה. איזה רע כבר יכול לצאת מזה? מקסימום, יהיה יותר נעים לחיות פה.

> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן

אהבת? רוצה לשתף?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה