סבא שלי

מאת: ניב נבון

תושב: פתח תקוה

סבא שלי נפטר בפסח. הייתי בן 13. אני זוכר היטב את הקריאות של סבתא מבעד לחלון ביתי בקרית גת, קוראת לאבא שלי שיבוא מהר כי סבא איבד הכרה. רצנו במעלה הרחוב. שם גופו היה מוטל על כיסא שהוציאו לו השכנים. ראשו מוטל הצידה. ככל הנראה, בשלב הזה הוא כבר לא נשם.

שלחו אותי מהר להביא את מכונת האינהלציה שלו. רצתי הכי מהר שיכולתי. תוך כדי התחילו הדמעות לפרוץ מעיניי. גם עכשיו הן זולגות. כשחזרתי האמבולנס כבר הגיע ופינה את סבא לבית החולים, שם קבעו את מותו. אהבתי אותו. עד היום אני אוהב.

הוא נתן לי דוגמה מה זה להיות אדם שאהוב על הבריות. בחופשים, הייתי הולך איתו יום יום לשוק. אין אדם שלא הכיר אותו. לכולם הסביר פנים. כולם הרגישו נוח בקרבתו. עבורי סבא מסמל את המהות של חג הפסח. לצאת מעצמנו, מעבדות בלתי פוסקת של חשבונות עלי ועל עצמי בלבד, לעבר התחשבות באחרים. להיות קשוב לצרכים שלהם. ולענות עליהם במידת האפשר. זו החירות שאני מייחל לה בפסח הזה.

בשבת האחרונה הייתה לי יום הולדת. קיבלתי מהבת שלי תמונה עם משפט שמאוד ריגש אותי: "לעולם יהא אדם מרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, ואפילו עם נוכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות" (בבלי ברכות, יז ע"א). אם יש בי משהו מהמשפט הזה, זה בזכות סבא.

אהבת? רוצה לשתף?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה