סוף עונת הצרכנים

מאת: אולג איציקזון

תושב: פתח תקוה

מגפת הקורונה לא סתם נתנה נוקאאוט לכלכלה העולמית. חשוב מכך, היא המחישה את הפגמים הבסיסיים של חברת הצרכנות, והכריזה על סופה הקרוב.

בואו נודה לווירוס הזה, אבל על באמת. כל מה שהקפדנו שיעבור לנו ליד האוזניים בלי להישמע, עכשיו מתייצב לנו מול הפרצוף בצורה מאוד חדה. הסדר הרגיל קיבל מכה עוצמתית, ולמרות שהעולם מנסה בכל כוחותיו להחלים, חולשות המערכת הגוססת הופיעו כמו על כף היד.

עשרות שנים הלמו לנו לתוך הראש בכוח: "כמה שאתם יותר צורכים, ככה אתם יותר שווים". אבל באופן פתאומי כבו אורות הבמה, וברגעי ההפעלה מחדש ראינו מאחורי התפאורה מסר אחר לגמרי: "כמה שאתם יותר צורכים, ככה אתם מקרבים את קץ ההילולה הפרועה".

שקיעת הצרכנות הייתה בלתי נמנעת ומוכתבת על ידי חילופי העידנים והדורות, ופרדיגמת ההתפתחות האנושית עצמה. היא צו הזמן.

חיים מודרניים

מדענים וחוקרים צופים שינויים גלובליים. הם חוזים את היום של המחר מנקודות מבט שונות ומנסים להסתכל קדימה ולזהות את המגמות. חלקן נותנות תקווה, אחרות מפחידות. בואו ננסה להסתכל באופן מפוקח על סימני הנפל של היום כדי להציל את המחר. זה יניח קרקע יציבה תחת רגלינו וימנע אשליות ודמיונות במבט לעתיד.

העולם נמצא על פרשת דרכים. אם לדבר בפשטות, היום אנחנו מותחים בכוח את גבולות ההתרחבות של הכלכלה הקפיטליסטית. המשאבים האקולוגיים, הסוציולוגיים והפסיכולוגיים שלה נגמרים, שאריות רעילות של תפוקת יתר מזהמות את הטבע והחברה ומוזילות כל הכנסה שהיא עדיין יכולה לספק. כמו שהיא נראית היום, הכלכלה אינה ברת קיום.

אלו הסיבות הממשיות שבגללן בא הסוף על חברת הצרכנות.

1. חוסר אמון

אמון הוא חלק הכרחי בכל סוג של יחסים, הוא הרוח החיה של כל חוק והסכם, בלעדיו נשארות רק אותיות ללא כוח פנימי. ככל שיש פחות אמון, כך ישנם פחות שותפות, פחות שיתוף פעולה ופחות שלום.

בתנאים של תחרות בלתי פוסקת עם רף שעולה באופן תדיר, האמון נכנס לגירעון. התהליך הושק מעצם מהלך ההיסטוריה, והוא תוצאה של מאבק בין שווקי מכירות ומעגלי השפעה. סדק עמוק נבקע בין אירופה לארה"ב עוד לפני טראמפ, כשדנו על שותפות מסחר והשקעות חוצות ימים בתקופת הכהונה של אובמה. כבר אז התברר שעל האמון הקודם אין מה לדבר. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה, ומאוחר יותר המשיך טראמפ לקרוע את הקשרים שנטו לטובת אירופה ולרעת ארה"ב.

גם השבר בין ארה"ב לסין לא התחיל היום. "עם הסינים חייבים להיות די קשים בגלל שהם יגבירו את הלחץ עד שלא ירגישו התנגדות", אמר אובמה בשנת 2014. תסכימו, זה נשמע כמעט כמו נבואה. למעשה אובמה מסר להיפוכו הגמור טראמפ את מקל מרוץ השליחים, והיום שתי המעצמות האלו נכנסו לעימות כלכלי קשה.

לפנינו תהליכים טבעיים שבשורשם אינם תלויים בכיוון פוליטי והם מוטלים על מנהיגי העולם מעצם כיוון ההתפתחות.

לא שלפני כן כולם האמינו זה לזה, אבל עם חורבנה של מערכת צריכת היתר המצב משתנה, ואם קודם חוסר האמון היה רק חלק מהמשחק, עכשיו הוא זה שמכתיב את הכללים, וכתוצאה מכך העולם מתלכלך בסכסוכים וכל הבריתות הופכות לתגרניות, ולכן גם זמניות. כשאין אמון אחד בשני, הצדדים לא יכולים באמת להגיע להסכם.

עד כמה שזה עצוב, מכאן נפתחת הדרך למלחמה גדולה, שהיא בטוח תשים סוף לצרכנות חסרת המעצורים, אבל מוטב לא להגיע לקצה הזה.

2. זיהום הסביבה

כאן הכול פשוט וחסר שמחה. היחס הצרכני כלפי הטבע זורם לאדם בדם. מרגע שהתחלנו לפתח את הטכנולוגיה לא לקח לנו יותר ממאה או מאה וחמישים שנה לאנוס את כדור הארץ כך שעכשיו כל תגובה מצידו לא תהיה מוגזמת, והוא מגיב, באי-איזון אקלימי מתגבר ובמיני קטקליזם.

מדענים מזהירים שהגרוע ביותר עוד לפנינו, גם שלושים וארבעים שנה לפני כן הם צעקו זאת, אבל לנו יותר קל להשלים עם התסריט האיום הזה מאשר להתחיל לעשות משהו בנידון. כן, האוויר והמים יהפכו למסרטנים. כן, מגוון עולם החי יצטמצם באופן קטסטרופלי. כן, הילדים והנכדים שלנו ישלמו מחיר נורא עבור ייצור היתר של מיליארדי מוצרים לא נחוצים. כל זה לא עוצר אותנו.

גרוע מזה, עד עכשיו אנחנו לא מבינים את העיקר: הטבע מגיב לעצם הגישה הצרכנית, למהות הקשרים החברתיים בינינו, ולא על הפסולת שאנחנו מייצרים. האדם מתיימר להיות מלך הטבע, מתנהל בו כמו אחרון הברברים ושודד אותו, משום שלערכים כאלה דווקא מטיפה החברה ולא משנה באילו מעשיות היא מאכילה אותנו מסביב. זה אומר, שרק אם נעשה שינוי בחברה נוכל לשנות את האקולוגיה.

3. משאבי הטבע מוגבלים

אנחנו לוקחים מהטבע הרבה יותר מהנחוץ. רוב הטכנולוגיה שלנו, בכל תחום, בין אם לצורך הפקת נפט או חקלאות, גורמת לגירעון במשאבי כדור הארץ. הוא מאכיל אותנו כמו את הילדים שלו, אבל הלועות שלנו נפערים יותר ויותר, לעולם לא מסופקים. כלכלה מאוזנת היא הדבר האחרון שאנחנו חושבים עליו.

כרגיל הטבע שלנו חזק יותר מכל היגיון בריא. אנחנו נעשה כסף על נפט כל עוד הוא שומר על ערכו. אנחנו נכרות עצים כל עוד זה רווחי לנו. לכלכלה אנוכית כזאת מקורות אנרגיה שמסוגלים להתחדש ויחס של כבוד למשאבי הטבע יכולים להיות הרבה יותר מאופנה חולפת, הם יהיו פתח האוויר שלה.

כמו שאמר הפרופסור דניס מדווז השותף לחיבור המפורסם "הגבולות לצמיחה", אנחנו זקוקים לחידושים טכנולוגיים, אבל אם יחד איתם לא תשתנה התנהגות האדם, הם יהיו חסרי משמעות.

4. אי-שוויון עולה

חתן פרס נובל לכלכלה ג'וזף שטיגליץ המסתמך על מחקר של ה-OECD, כותב כי: "אי- השוויון בחלוקת ההכנסות של העולם המערבי התחיל לטפס לראשונה בסוף שנות השבעים תחילת השמונים באמריקה ובבריטניה, והחל ממשבר 2008 התחילו לדבר בכובד ראש ובגלוי על שחיקת מעמד הביניים".

פרופ' ברנקו מילנוביץ', לשעבר כלכלן מוביל במחלקת המחקר של הבנק העולמי אמר: "סקרנו נתונים אמפיריים בכלכלת ארה"ב משנת 1960 ועד היום, והם מעידים על כך שככל שגדל אי-השוויון, כך צמיחת העשירים צוברת תאוצה. לכן אני טוען בביטחון שמדובר על בעיה יסודית בדמוקרטיות המודרניות. הן באופן טבעי גולשות לעבר סוג של פלוטוקרטיות, שליטות בעלי הון".

בתקופה הנוכחית של המגפה העולמית הבעיה הזאת הולכת ומחריפה. על פי דוח של בית הספר למאה ה-21 על שם ג'יימס מרטין באוקספורד, ההשלכות הסוציו-אקונומיות של משבר הקורונה א-סימטריות ביותר ומובילות לקפיצה חדשה וחסרת תקדים במשרעת ובמהירות אי-השוויון. העניין הוא שצורת הסגר פוגעת בשכבות בעלות ההכנסה הנמוכה ואילו החלק העשיר של החברה סובל בממוצע הרבה פחות, ואפילו מתעשר. דוגמה קטנה: כעבור חודשיים, סך ההון של עשרים וחמישה האנשים העשירים ביותר גדל ב-255 מיליארד דולרים.

בעולם המודרני ההון בכל מקרה מרוכז בידי מעטים. מודל המציאות של השוק החופשי שפותח לאחרונה על ידי פיזיקאים ומתמטיקאים, מראה כי עושר, באופן טבעי, "זורם" כלפי מעלה, שם הוא מתרכז בידי קומץ זעיר של אנשים. תהליך זה משקף את תכונות המפתח של מערכות פיזיקליות מורכבות, וכתוצאה מכך באופן טבעי הופכת הכלכלה החופשית משועבדת לחלוטין לשלטון הצמרת.

ההמשך די צפוי: המתח החברתי מתגבר, המערכת הצרכנית חוצה את כל גבולות השפיות ולא מסוגלת לתת מענה ממשי לבעיה. במקרה הטוב המערכת מחליקה את הפינות החדות ביותר לזמן מה.

"לקפיטליזם שנשאר ללא רסן יש נטיה לריכוזיות וקריסה", קובע המיליארדר האמריקאי ניק הנאואר. "המדינה שלנו הופכת במהירות להיות לא בדיוק קפיטליסטית, אלא פיאודלית. מהפכות בדומה לפשיטות רגל, מגיעות בהדרגה, ואחר כך בפתאומיות. אם אי-השוויון ימשיך להתגבר כמו קודם, בסופו של דבר נגיע לזה".

אם כך מה נאמר על שאר העולם?

5. חוסר ודאות

כאשר העתיד מעורפל, אדם מוציא כסף בזהירות רבה יותר. בכדור הצמר המודרני של הסתירות הבלתי פתירות וקשורות זו לזו באופן הדוק, העתיד תמיד יראה די מעורפל ומאיים. זה סימן ההיכר של המערכת הסגורה שהאנושות הפכה להיות. אם אנשים לא מוכנים או לא יכולים לבזבז את כספם כמו קודם, המערכת במוקדם או במאוחר תקרוס, מכיון שהיא מחושבת בהיפוך, על סמך התרחבות בלתי פוסקת, על "אופטימיזם צרכני".

אותו דבר לגבי עסקים. לדוגמה, לפי הנתונים של צוות המדענים המשותף של האוניברסיטאות האמריקאיות, חוסר הוודאות עלול להיות המקדם ליותר ממחצית נפילת הכלכלה הצפויה. חברות לא רק מצמצמות או משהות את הייצור, אלא גם מקטינות בצורה מסיבית את ההקצאות לחידושים, הכשרות צוות ושיפור הניהול.

ומה אם כל הקשיים הם כאלו שניתן להתגבר עליהם? אולי אנחנו רק צריכים להמתין שגל הכשלים הזה יעבור והכול ילך חלק?

כנראה אנחנו לא יכולים לסמוך על זה. אחד מהלקחים של וירוס הקורונה הוא שכולם תלויים בכולם. ואפילו אם אנחנו באופן כלשהו לא ניסחף במערבולת הנוכחית, בעולם הגלובלי אנחנו בכל מקרה חשופים לסכנות של המשברים הגלובליים הבאים: חברתיים, אקלימיים, כלכליים ועוד. בואם הוא רק עניין של זמן. כשפורשים כך את המפה, הביטחון בעתיד הופך להיות חלום באספמיה.

כך נשמטת הקרקע מתחת לרגלי הצרכנות.

6. התפתחות הטכנולוגיה

מטרת הטכנולוגיה היא להקל ולהעשיר את חיינו. למרות זאת במאה ה-21 היא מביאה לריבוד חברתי ולאבטלה המונית. כבר כמה שנים מבטיחים לנו שמספר גדול של מקצועות ייעלמו. לפעמים נראה שסתם מפחידים אותנו, אבל לא, פשוט מרגילים אותנו מראש למחשבה הזאת כדי שאחר כך יהיה לנו קל יותר לקבל את הבלתי נמנע. יום אחד רובוטים ורשתות עצביות מלאכותיות ישאירו כמות עצומה של אנשים ללא תעסוקה.

הנה מה שאמר על זה לא מזמן מנכ"ל לשכת המסחר ישראל-אמריקה עודד רוז: "תוך עשרים שנה 30 אחוז מהמקצועות ייעלמו, ו-50 אחוז מהמקצועות ישתנו בצורה כזו או אחרת".

ג'ארד סמית, סגן הנשיא של חברת המחקר פורסטר, מעריך שלקראת שנת 2030 יעלמו כמעט 73 אחוז מהמשרות המשרדיות. על פי החישוב של בית הספר למאה ה-21 על שם ג'יימס מרטין באוקספורד, בעשרים השנים הקרובות 47 אחוז ממקומות העבודה בארה"ב יהיו בסכנה.

נכון שבתמורה מבטיחים לנו מקצועות אחרים, אבל זה לא בדיוק שהכול יהיה ורוד. למשל, לפי התחזית של פורסטר, בינה מלאכותית תשמיד 29 אחוז ממקומות העבודה בארה"ב, ובמקומם תיצור רק 13 אחוז.

אחד מהפתרונות האפשריים לאתגר הזה הם פרויקטים של הכנסה בסיסית ללא תנאי. אך שוב, במסגרתה של הצרכנות האנכרוניסטית אין להם עתיד. כדי להכניס את המערכת לפעולה, חייבים להתרחק מעקרונות תרבות הצריכה ולהתנות את קבלת הקצבה בקורסים שבהם אנשים ילמדו לחיות בעולם החדש.

7. שינוי סדר עדיפויות פנימי

בשלהי המילניום אפשר היה לזהות סימנים לשינויים פסיכולוגיים משמעותיים שמצביעים על שבר באופנה הצרכנית. ילדים כבר לא מקבלים את מורשת האבות. הדור החדש מחויב לחיות לפי הכללים הישנים, אבל כבר לא מוצא טעם במשחק. הוא מתבונן בחברת ה"אבות" ללא סכי העיניים האידיאולוגיים. ומה הוא רואה?

"ברחבי העולם המערבי מעמד הביניים מצטמק ומנהל מלחמת הישרדות", כותב רונן אביגדור, לשעבר מנכ"ל חברת "מנורה מבטחים". "מעמד הביניים עובד יותר, מקריב את בריאותו, את חיי המשפחה, ההורות, הזמן הפנוי ועוד, רק כדי לא לסגת ולהתגלגל במורד המדרגות הסוציו-אקונומיות".

צעירים לא מקבלים את הנרטיב הזה שמאיים לשעבד אותם עד זקנה. התמריצים הקודמים לא עובדים עליהם. הם הפכו לדור הראשון אחרי תקופה ארוכה שחי בתנאים גרועים יותר מהוריהם – לא רק מסיבות אובייקטיביות, אלא גם מתוקף המבנה הפנימי שלהם. דור המילניום צריך פחות. הוא לא מוכן לקבל גיבנת מעודף עבודה, לא אוהב לחסוך, דוחה את תחילת החיים הבוגרים, לא ממהר לבנות משפחה. "בקלילות" – זה המוטו שלו.

"נולד דור חדש" ממשיך אביגדור, "והוא מאוכזב ממערכת ההשקפות והאמונות הנוכחית. הוא סבל ממנה ולכן מצמצם את ההשתתפות שלו בה עד לרמה המינימלית ההכרחית. יותר מזה, רצון הדורהשתנה, התפתח וגדל. רכישת שעוני קרטייה או מכוניות למבורגיני הם לא פסגת חלומותיו, הוא חותר תחת הדעה הרווחת אך שגויה שעושר קשור בצורה בלתי נפרדת לאושר. כתוצאה, החבר'ה האלה לא מוכנים להשתתף בחיי המערכת הכלכלית, שמתוכנתת כך שהם ישרתו אותה במקום שהיא תשרת אותם".

"הגרדיאן" נבר בכמות עצומה של מידע ממקורות שונים ומצא נפילה חדה ב"הישגים הכלכליים" של כלל הצעירים במדינות העשירות. באנגליה, לפי קצב ההכנסה נטו, דור המילניום "השיג" פיגור של פי שלושה מהכנסות הגמלאים. בארה"ב, איטליה, צרפת, ספרד, גרמניה וקנדה ההכנסה הממשית של הצעירים בכלל נפלה. במקומות מסוימים המגמה הזו הסתמנה כבר לפני 2008, השנה שבה התחיל המשבר העולמי רשמית.

לא, דור המילניום בכלל לא עצלן, הוא פשוט אחר. הוא מונע על ידי מערך שונה של רצונות, שהצרכנות לא מסוגלת לספק את מהותם. וכל זה מבשר על שינויים גדולים. המערך הישן מת תחילה במוחות ובנשמות, ואחר כך ביחסים הכלכליים-חברתיים.

גם הוריו של הדור הזה רחוקים מלהיות נלהבים מהזרימה הנוכחית, המשברים למיניהם מנערים את ביתם הבטוח וחושפים ליקויים רעיוניים שנעשו במהלך בנייתו.

סיכום

בחיפוש אחר מוצא מהמצב, רבים מסתכלים לאחור. לשווא. המערב לא יוכל לחזור לקפיטליזם הקודם, ה"מתון", בדומה לרוסיה שהזמנים היציבים של ברית המועצות חלפו עבורה ללא שוב.

העולם משתנה, הוא מתקדם, ואומנם העידן החדש טרם צמח, אבל הזרעים שלו כבר נרקבים באדמה כדי לנבוט.

אנחנו חיים בתקופה בה חברת הניכור, הריחוק והרדיפה אחר הכסף מתחילה לגסוס, כאשר נחשפת פשיטת הרגל המוסרית של אידיאת הצמיחה האישית והתחרותית. עכשיו הצמיחה צריכה להיות כוללת, השגשוג חייב להיות לכולם. עכשיו מתחילה תקופה שקורעת את הקשר עם מערכת עודף הייצור והצריכה, והופכת אותנו תלויים ביחסים חברתיים מאוזנים ובקשרים הדדיים נכונים לעולם הגלובלי.

אנחנו תלויים זה בזה, שאי-אפשר יותר להתעלם מכך. העולם כולו הפך לרשת רב-שכבתית בלתי קריעה שחוקיה נבדלים בשורשם מאלו שהתרגלנו אליהם. היא דורשת לא לצרוך, אלא לשתף פעולה ולשמור על האיזון בחברה ובטבע.

עדיין יש לנו זמן ללמוד זאת באווירה רגועה, אבל ככל שנתמהמה, כך תגובות המערכת על חוסר המעש שלנו יהיו קשוחות יותר.

אהבת? רוצה לשתף?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה