סע לאט

מאת: נגה זמיר

תושב: פתח תקוה

מי יפתח את העסק ומי יישאר סגור, את מי יכולים לבקר, כמה מטרים אפשר לצאת מהבית ואיזה קנס משלמים על הפרת הוראות; אנחנו מקבלים עדכונים שוטפים כל יום לגבי השינויים וההתפתחויות, מה מותר מה אסור, מה מומלץ מה מזיק. ומעבר לזה, על השינויים הערכיים שאנחנו עוברים, ההתפתחות הפנימית שהקורונה מכניסה בעקיפין למערכות החיים, האם גם כאן אפשר לקבל איזו תמונת מצב מעודכנת עם עצות והמלצות מה כדאי ומה לא לעשות?

אולי הדוגמה הבאה תעזור להבין את המצב מצידו הפנימי, מה קורה עכשיו בטבע, מה עובר על העולם, ולהתעדכן מולו: תארו לכם שאנחנו נמצאים במכונית ונוסעים בתוך הטבע על הילוך גשמי, זאת אומרת לא לוקחים בחשבון את האחרים. פתאום תוואי השטח משתנים, הדרך מתחילה לטפס, וצריך להעביר לקלאץ' ולהיכנס להילוך רוחני ראשון. זה דורש מהפך מחשבתי רדיקלי. אז בא הנגיף ושותל תמרורי אזהרה בצידי הכביש, כדי שנאט, נשים לב. כדי שלא נמשיך לנסוע על אוטומט בהילוך הקודם; שנבין שצריך כאן לעלות רמה, ולהתחיל להרגיש אחד את השני, להיות רגישים לטבע. זה מה שקורה לנו היום בעולם.

כלומר, המגמה הכללית היא שכל אחד מחברי האנושות יצטרך להגיע בפועל ממש, להרגיש בחוש, שהוא גלגל שיניים במערכת הטבע האינטגרלית; להבין את המבנה הטבעי הזה על כל המורכבות שלו, ומתוך כך את עומק ההשפעה שיש לנו זה על זה והתלות זה בזה. כלפי הידיעה הזאת תתברר תנועת היחיד כמכריעה וקובעת את הכיוון של הכלל כולו, כך שנתחיל להיות דואגים ואחראים – כל אחד – לקחת בעדינות את הסיבובים שהוא עושה, לזוז רק אחרי מחשבה רחבה. זאת אומרת, כל אחד יתחיל לשקול אם מה שהוא עושה עכשיו בא לטובת כולם, כדי למשוך איתו את כל העולם לכיוון של חיבור. ואם לא, ההמלצה היא לא לזוז, "שב ואל תעשה עדיף" כתוב.

זה מהלך שעל פניו הוא בלתי אפשרי. הרי אנחנו רגילים כל כך לרוץ ולהשיג מה שהאני שלנו דורש מאיתנו. עכשיו אני רוצה קפה, אחר כך בא לי לראות סרט, לפתוח עסק, ואז לנוח. ופתאום באה דרישה מצד הטבע שאומרת, מעתה חברים קחו לכם רק מה שצריך לחיים, תראו איך לצמצם להכרחי, זה מספיק ודי. את השאר תפנו לכם להתפתחות הרוחנית, לחשוב על טובת העולם. ואין לנו עדיין מנוע פנימי שידחוף אותנו לעשות כך. זה נגד כיוון התנועה האינסטנקטיבית. אז מה יביא אותנו בכל זאת לעשות אותה? חוסר ברירה.

בדומה לאדם שהולך לרופא שאומר לו, "אתה צריך להוסיף כמה טבליות כל יום, ליטול אותן עם איזה תוספי מזון". ועם זה אין לנו בעיה, לקחת יותר זה משהו שהיצר מקבל ומאפשר. אבל אם הרופא יגיד, "אתה סובל מעודפים חביבי, תתחיל להוריד, בלי עוגות קצפת, בלי צ'יפס ומטוגנים אחרים, בלי מיצים מסוכרים" – זה קשה.

צמצום הוא הופכי לנטייה הטבעית שלנו ודורש ממש חשבון – זה או זה, או מחלות וסיבוכים.
וכך נצטרך, החברה האנושית, לשמוע בקול הטבע: שתהליך ההבראה שלנו תלוי בניקוי של כל הרעלים שצרכנו, הייצור המטורף שאין בו צורך של ממש, ההרס הסביבתי שחוללנו. שאם נמשיך בהרגלים ההרסניים שסיגלנו לנו, אנחנו גמורים. אז אנחנו חייבים לשנות את אורח החיים, לבריא, למשותף, להשתית לנו סוציום חדש. להפנים שהעסק שלנו הוא לא עסק זעיר, הוא עסק גלובלי אינטגרלי חובק עולם, הוא מקיף את הכדור כולו, וצריך להתחיל לחשוב אם כך בגדול. לחשוב ביחסים. בקשרים. בחיבור.

אהבת? רוצה לשתף?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה