נכון, יוסקה, הפארק ריק לגמרי? באמת מוזר. כאילו לא אמיתי. אפילו קצת הזוי. שקט. אוויר נקי. אין משחקים בדשא. הספסלים ריקים מאימהות. גם הגזלן לא הגיע. כל הנדנדות עומדות דום, כאילו מישהו לחץ פאוזה והכל נעצר… גם אי אפשר להתנדנד. אסור לגעת בכלום. יש סיכוי לתפוס אותו, את הוירוס. אני יודע, יוסקה, שאתה מאוד רוצה. אבל עכשיו אנו צריכים לשמור על עצמינו ועל האחרים. הפארק הזה הוא כמו עולם קטן. ככה עכשיו בכל מקום, אתה רואה? האנשים כבר לא עומדים שעות בפקקים, לא ממלאים פאבים וסופרים. כל יום הפך להיות כמו יום שבת. שקט! אתה נפגש עם חברים מהגן דרך האינטרנט. אני ואמא נמצאים איתך בבית ואנו מדברים, אוכלים ומשחקים יחד.
אפילו חושבים יחד על העתיד. אתה רואה, יוצא לנו רק טוב מזה.
הווירוס הזה הוא התגלות של כוח הטבע בצורה עדינה, אבל תראה איך כל אדם בעולם מרגיש ומציית לו.
למה זה טוב לנו? כי עכשיו יש לנו זמן לחשוב. הווירוס נתן לנו הזדמנות לעצור את הריצה הרובוטית
שלנו, להביט על עצמנו מהצד, לשאול האם יש טעם בחיים האלה שבנינו.
לא אספר לך על הכלכלה שגם כך הייתה מדומה ועתה היא נהרסת. לא אספר לך על האקולוגיה שכמעט הביאנו אותה לסוף נורא, ועכשיו פתאום הופיעו כוכבים מעל המגפוליס שכבר לא פולט את כל הגזים, והברבורים שפתאום חזרו לוונציה שלא מותקפת כבר בהמוני תיירים.
אני מדבר רק על היחס לטבע, ובעיקר על היחס בינינו, בני האדם. הוא זה ששבור.
זה זמן נפלא, יוסקה, כי יש לנו אפשרות אמיתית לבנות עולם חדש.
עולם שבו אני ואימא ואתה מקושרים יותר טוב. וגם השכנים, החברים. אפילו אנשים בעיר, במדינה, בעולם… מתחילים לבנות קשר חדש, שלא בנוי על ניצול וכוח, אלא קשר של אהבה.
אתה יכול לדמיין כזה עולם?
עכשיו, כשאנו כלואים תחת צרה אחת משותפת, זה נראה יותר אמיתי מאי פעם.
רק שזה תלוי לא בממשלות ולא בעשירון עליון. אלא בכמה נשתמש בזמן היקר שלנו, שבו נרצה לבנות
עולם טוב יותר לכולנו.
