"אין גלים של מגיפה, אלא נוכחות מתמדת של וירוס הקורונה בחיינו, שאיתו אנו צריכים כעת, יחד, ללמוד להתקיים" אמרה בראיון ד"ר מרגרט האריס דוברת ארגון הבריאות העולמי.
בואו נזכר איך התפתחה המגיפה בישראל. במרץ 2020 הוכרז רשמית על המגפה בארץ, המדינה קיבלה את המסר כהכרזת מצב מלחמה ופעלה בהתאם לאתגר האימתני בשיתוף כללי. דיווחים מעוררי פחד מאיטליה ומדינות אירופאיות אחרות תמכו בהיענות ודחקו באזרחים לקיים את הנחיות משרד הבריאות. כתוצאה מכך, מבחינת מספר הנדבקים והתמותה, בטבלאות הסטטיסטיקה העולמית ישראל הייתה במשך זמן רב במקומות הנמוכים ביותר.
חצי שנה בלבד עברה, וישראל בראשן של אותן טבלאות עצמן. איך זה קרה?
העניין הוא שאנשים הפסיקו לפחד. כשהתברר שהנגיף פוגע בעיקר בקשישים ובחולים כרוניים, התחילו מחאות רחבות היקף, הפגנות, דרישות לחופש הפרט וקריאות מלחמה נגד הדיקטטורה. החלו הפרות המוניות של הגבלות הסגר.
בתחילת המגפה כשהיו פחות מעשרת אלפים נדבקים וכל המדינה הכירה את המתים בשמם גילם ומצבם המשפחתי, הוכרז על סגר מוחלט והיה ברור שכך צריך להיות. היום ישנם יותר ממאה שלושים אלף נדבקים, מספר מקרי המוות עבר את האלף, אבל הממשלה סופגת התנגדות עצומה עקב ההכרזה על הסגר.
למה לפני כן הרוב היו מוכנים לעמוד בסגר והיום לא? התשובה כתובה על הכרזות שהמפגינים מרימים מעל הראש. הן מעידות על חוסר הקשר בין החולים והמתים, לבין המסקנה הכתובה בגואש: "אין שום מגיפה". זאת אומרת, אנשים וגורלות הפכו לאחוזים ואפסים, הם לא אנשים, הם לא שכנים וחברים שנפגעו. כך שאין כאן מאבק למען הצדק ונגד הדיקטטורה, אלא ביטחון, שעלי באופן אישי המגפה לא תשפיע, אלי הוירוס לא יגיע. ובמה שנוגע לכל השאר – הם רק מספרים בטבלה.
היחס שלנו לחיי הזולת מראה באופן הכי מוחשי כמה אנחנו באמת חשובים זה לזה. הסטטיסטיקות של הוירוס הרגו את מיתוס הסולידריות היהודית. אנחנו מוכנים לשים מסכות, רק כשנדמה לנו שהחיים שלנו בסכנה. המחשבה לשים מסכה על הפנים ולשמור מרחק בשביל להציל מישהו אחר, אפילו לא עוברת לנו בראש.
"במקום לדבר על הסגר, כל אדם צריך לשאול את עצמו מה הוא צריך ויכול לעשות באופן אישי, כדי להפחית את סיכון ההדבקה והתפשטות הנגיף" אמרה ד"ר מרגרט האריס הנזכרת למעלה. והדבר הנורא ביותר הוא שדווקא בעניין האדישות לחיי אחרים, ישראל היא הראשונה על פני הגלובוס.
