התעוררתי למציאות שנדמה כלקוחה מסרט מדע בדיוני הוליוודי שובר קופות.
הכול התחיל משיחת טלפון עם הוריי שניסו להחניק בקולם את הדאגה: "ז'ניה, אצלנו בהוסטל הכול בסדר, אנחנו בסדר גמור, אבל אסור לאף אחד לבוא לבקר".
מייד אחרי השיחה הדלקתי את הטלוויזיה. בחדשות צולם מאבטח מכוון אקדח לייזר למצחו של אזרח, נדמה כלוחם קרבי, מודד חום לכל המבקשים להיכנס לבית החולים.
בחדשות המשיכו לדווח: שדות תעופה ריקים, סגר מוחלט באיטליה, מפעלים נעולים, רחובות הבירות בעולם שוממים, אזהרות והנחיות ליציאה מוגבלת מאוד מהבית, מניין חולים ונפטרים, ועם זאת התאוששות אקולוגית בסין ובעלי חיים שלא נראו שנים משוטטים ברחובות הריקים.
ברגע של תדהמה ניסיתי להבין, האם אני צופה בסרט? האם אני חולם?
עלו במוחי שאלות ותהיות רבות: לאן המצב הזה מוביל אותנו? האם העולם יחזור לקדמותו לאחר יעבור זעם? תחושה כבדה התפשטה בי בנוגע למצב העולם היקר שלנו, שנמצא במעין הרעלה, במצוקה עמוקה, בחיפוש אחר התרופה, ההקלה, האיזון, ולא מצליח למצוא.
מצב העולם הזכיר לי לפתע חוויה שעברתי בשבוע שעבר, מצוקה גדולה שהשתלטה עליי כתוצאה מהרעלה קשה. ישבתי בעבודה ולפתע תחושות לא נעימות הזדחלו לאורך כל גופי, בקושי הצלחתי לקום מהכיסא ולהגיע הביתה. כל הדרך התחושות התגברו, דבר לא הועיל, כל שרציתי הוא להגיע הביתה לאשתי האהובה, ויקה. היא תמיד יודעת איך לעזור, בבית בטוח ארגיש הקלה.
ויקה פתחה לי את הדלת בפנים מודאגות, הרגשתי שהגעתי לגלגל ההצלה שלי. היא טיפלה בי במסירות, נתנה לי כדורים שונים לבלוע, הכינה משקאות מיוחדים, אבל דבר לא הועיל. התחושות התגברו על הכול והיינו חסרי אונים מולן.
מיהרנו למרפאת החירום, הרופא התורן הבטיח שארגיש הקלה מייד אחרי האינפוזיה. "אתה תרגיש שנולדת מחדש", ושלח אותנו הביתה. הלילה עבר בטשטוש ובכאב, ההקלה לא הגיעה, התחושות התגברו ודמיינתי איך הרופאים מחר יעשו כל שביכולתם כדי להוציא אותי מהמצוקה הקשה.
השחר הפציע, בעודי מפרפר בין הכרה לחוסר הכרה, אמבולנס הבהיל אותי אל בית החולים.
אחרי זמן מה פקחתי עיניים, גיליתי שאני שוכב על מיטה צחורה ולא מוכרת, צינורות מחוברים לוורידים, ואני חש בתחושה החמימה שכל כך ייחלתי לה, תחושה של הקלה. "ברוך ה'", מלמלנו אלף פעמים, ויקה ואני. הרופאים מצאו את הסיבה למצב שלי, התייבשות חריפה אחרי וירוס או הרעלה, ועכשיו הוקל לי, נמצאה התרופה.
בהיותי ספורטאי בן 48, אצן, מתעמל, אדם חזק לכל הדעות, החוויה הזו טלטלה וזעזעה אותי עד מאוד. הגעתי ברגע אחד למצב שבו אני שוכב חסר אונים, מתפלל
וחולם על שקית אינפוזיה קטנה שתציל אותי. אותה שקית הייתה מקור החיים עבורי, החמצן שהחזיר אותי לחיים.
חזרתי לעצמי, לספורט ולריצות הבוקר, אבל נותרה בי תחושה חזקה שהעולם נמצא באותה מצוקה עמוקה שחוויתי. העולם כמו מצפה לישועה, לתרופה, לחיסון, לאינפוזיה, לכל דבר כדי להגיע לנקודה שבה השחר יפציע ותגיע ההקלה. העולם ממש כמו מתחנן לתרופה, אבל ללא הועיל.
האינפוזיה מצילת החיים שלי היום היא להיות ביחד. יחד במשפחה, יחד בעבודה, יחד עם כל העולם. יחד שהוא מעל לגבולות, להגבלות, להסגר ולבידוד. יחד מעל ההבדלים, צבע העור, הגזע והמין. יחד ברצון משותף, בדאגה הדדית, באכפתיות לבבית. יחד כמשפחה, כאחד שלם, כ"אני" אחד, יחיד ומיוחד.
על האני המשותף והמחובר אני מתפלל בכל רגע, ללא הפסקה, ממש כמו שהתפללתי בסך הכול לפני שבוע על שקית אינפוזיה קטנה שחיי היו תלויים בה.
