בעיניים מפוקחות

אם נביט במציאות בעיניים מפוקחות, נראה שרגע לפני הקורונה עמדנו על פי תהום. סכנה גלובלית כבר החלה לרחף מעל ראשינו, משבר האקלים וההתחממות עולמית, יחסים בין לאומיים טעונים, מלחמת אזרחים בסוריה, איום איראני, אנטישמיות גוברת בכל העולם, הפיכת הדיכאון למחלה הנפוצה ביותר בשנת 2020 אשר פוגעת גם בכלכלה העולמית, וכאן בביצה הישראלית הקטנה, המבוי הסתום בהרכבת ממשלה.

אם נביט לעומק מה הן הסיבות לכל זה, הרי נגלה שבשורש כל הרע יושבים היחסים האגואיסטים. יחסים שבהם אחד רוצה להצליח על גבו של השני, וכל אחד מוכן להרוג את מי שפועל בניגוד לרצונו, הביאו אותנו לסכנה ממשית מפני פריצת מלחמת עולם שלישית.

וכמו בקטטה שכונתית, לא נותרה ברירה אלא לעשות "פאוז" על הקשרים המקולקלים בינינו. לשלוח את כל הילדים המתקוטטים הביתה להירגע. לחשוב על הדרך שבה הם נוהגים זה כלפי זה. להרגיש את התלות השלילית הקושרת בינינו. ומתוך ההבחנות החדשות שיוולדו בנו בתקופת ה"הסגר", לבוא עם רצון לשפר את הקשרים בינינו.

ניתן לומר, שהווירוס הזה ממש הונחת עלינו באופן מלאכותי, כדי למזער נזקים ולאפשר לנו לתקן את אופי היחסים בינינו רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. בלית ברירה עצרנו את "העסקים המדומים", הורחקנו זה מזה, ומצורת התקשרות שטחית, עברנו לצורת ביטוי יותר פנימית, הכרחית.

נכון שלצד המצב החדש שנוצר, נולד בנו גם החשש ממשבר כלכלי, משברים אישיים ומשפחתיים שונים, ומניוון עתידי של המון מערכות שהתרגלנו לקבל לתוך חיינו ולפתע אנחנו מגלים, שניתן להסתדר גם בלעדיהן. אין ספק שהממשלות יצטרכו למצוא את הדרך לבנות מערכות שיסייעו לכל מי שיפגע מהמצב – לצאת מהבוץ.

אבל לצד התהליך האינטנסיבי הזה שעובר עלינו בחיצוניות, חשוב שנהיה מודעים לתהליך פנימי שמתרחש בתוכנו. בחינה מחדש של אופי החיים המודרני, של השאלה מה באמת עושה לי טוב? אולי הרוגע הזה של עצירת ההישרדות היומיומית יקסם לנו, ונחליט שאנחנו רוצים לבנות פה חברה יותר נינוחה, פחות תחרותית, והרבה יותר בתחושת עזרה וערבות הדדית.