לפני 3 חודשים חגגנו את העשור ה – 2 למאה ה- 21.
האווירה הייתה מבושמת, ובאוויר ריחפה תחושת הצלחה. אל חלל האוויר נזרקו שמות של פיתוחים טכנולוגיים שבעזרתם חיינו צפויים להפוך להרבה יותר נוחים. בינה מלאכותית; מחשבים קוונטיים; טלה – רפואה; רובוטים שיבדקו וינתחו אותנו; ננו טכנולוגיה; איברים מודפסים בתלת מימד ועד פיצוח הגנום האנושי. האופטימיים טענו בנון שלנטיות ש"אנחנו ניצבים רק פסיעה קלה", ממש "פסיעונת" מהפנטזיה הבלתי ממומשת של האדם מזה אלפי שנים – לנצח את הטבע ולחיות חיי נצח.
עבור מי שלא מכיר, מדעי הטבע נחשבים מזה שנים כחוד החנית של המחקר המדעי. השילוב בינם לבין יכולות טכנולוגיות שהולכות ומתעצמות, הצית לכולנו את הדמיון, ונטע בנו תחושה ש"השמיים הם הגבול" (תרתי משמע).
מי היה מאמין, שחודשיים מאוחר יותר, נגיף זעיר בגודל 20 ננומטר (למען המחשה – בכף אחת של מי ים יש יותר וירוסים ממספר האנשים באירופה) יגיע וימשוך לחלוטין את השטיח מתחת רגלינו. גדולי המדענים, הווירולוגים, החוקרים, מומחי ה DNA ומי לא, מגלגלים עיניים, ממלמלים מילות הסבר חסרות פשר, ועומדים חסרי אונים אל מול יצור מיקרוסקופי זעיר. היכן המדע הכול יכול? המעבדות המשוכללות? מחשבי העל המתוחכמים?
האם יתכן שהפרזנו בחשיבות עצמית? שראשנו הסתחרר מגאווה? שהתחלנו לחשוב שאנחנו, בני האדם, נזר הבריאה, יכולים לטבע?
הטבע היא מערכת המורכבת מאינסוף פריטים המספקים זה לזה את כל צורכי הקיום ושומרים על שיווי משקל. החלקים השונים, קשורים זה בזה, מקיימים ביניהם איזון עדין ופועלים בהרמוניה מושלמת.
מאז ומעולם מנסים המדענים לפצח את אבני היסוד שמהן מורכב העולם שלנו, מהם קשרי הגומלין ביניהם, וכיצד כל הפרטים הללו מרכיבים את התמונה שאנו מכנים מציאות.
כבר באמצע המאה שעברה, פיתח הביולוג האוסטרי – הונגרי לודוויג פון ברטלנפי את תורת המערכות המורכבות (Complex Systems Theory). ברטלנפי ראה את מכלול הגורמים הפועלים במערכת, ואת היחסים ביניהם כשלם אחד. יתר על כן, הוא טען שניתן לזהות חוקיות בכל מערכת ולמצוא את ההיגיון והקשר הפנימי בין חלקיה.
האם יתכן שהתרבות האגוצנטרית, הנצלנית, הנאורה והשחצנית, שלמדנו לסגוד ולהלל אותה, סופגת ברגעים אלה סטירת לחי מצלצלת מהטבע הפרימיטיבי? האם הטבע הפשוט, השקט, אך חסר הרחמים, מערבב את הקלפים ומסדר את העולם מחדש? כרצונו?
האם הטבע מוכיח לנו, שהאדם הוא בסך הכול חיה חסרת אונים, שנכנסת לחרדה תוך זמן קצר מאוד, ואפילו מערכת חיסונית טובה היא לא הצליחה לפתח?
ואולי, כל המשבר הזה, הוא מעין פעמון אזהרה, שמאותת לנו, שאי אפשר להמשיך יותר במרוץ המטורף הזה? שהגזמנו? שאנחנו לא יכולים להמשיך ולמצוץ את כל המשאבים המדולדלים שעוד נותרו על פני הכדור הקטן שלנו? שאי אפשר להמשיך ולהשחית, לפגוע זה בזה ולנצל את הסובבים אותנו? שהתרחקנו מערכי היסוד, מהמשפחה, מהקהילה, ומהערבות ההדדית שתמיד הייתה היסוד לקיומנו?
הימים האחרונים מזמנים לכולנו לא מעט זמן איכות למחשבה. זמן למשפחה. לערכי היסוד.
אולי הגיע הזמן שנחשוב איך מסדרים כאן מחדש את מערכות היחסים בינינו?
כי במידה ולא…הטבע "הפרימיטיבי" ילמד אותנו שיעור נוסף באיזון.
