"שולי, המחשב שלי הלך", פנה אלי אבא שלי בקול לחוץ ומוטרד בטלפון, ואיך לא, עד לפני חודש הוא ניהל חיים פעילים, וכעת הוא סגור בבית עם טלוויזיה, עם ספרים, ועם מחשב מקולקל.
בימים כתיקנם, אחי או בעלי, ולפעמים גם שניהם, נרתמים מיד לפתור את התקלות הטכנולוגיות שאבי נתקל בהן, אבל הפעם יכולנו להיערך למבצע שיכול לצאת לפועל רק אחרי הסגר.
אבא כדרכו קיבל את המצב ברוח טובה ואמיצה וניחם אותי שהוא יסתדר מצוין בלי מחשב ושלא אדאג. שעה קלה לאחר מכן אבא שוב צלצל, "השכן בא להגיד לי חג שמח, וכשסיפרתי לו על המחשב המקולקל, הוא לקח אליו את המחשב וחזר אחרי כמה דקות ואמר שעד שתסדרו לי את התקלה, כל עוד הוא נמצא בבית, אני יכול לגלוש ברשת ה-wifi הפרטית שלו.
"אני כמעט בן 90, שולי", המשיך אבא שלי, "למעלה מ-30 שנה הייתי שופט, יום אחרי יום נהגתי לפגוש אנשים שאינם מסתדרים ביניהם ופוגעים איש ברעהו. עם הזמן הפכתי להיות חשדן וספקן כלפי בני האדם בגלל הכוונות שמניעות אותם. אבל מה שהשכן עשה עבורי נגע מאוד לליבי, כי הוא באמת רצה לעזור. ומה שריגש אותי במעשה שלו עוד יותר, שלמרות היותו דתי, שומר מצוות, הוא אפשר לי להשתמש ברשת האינטרנט הפרטית שלו בחג, רק כדי שאני ארגיש טוב".
ואני שמחתי בשביל אבא שלי, שהוא יכול לגלוש באינטרנט בחג הפסח, ועוד יותר שמחתי שהוא זכה ליחס טוב ולדאגה מהשכן שלו.
חזרתי לבישולים ולהכנת שולחן החג מלאת ביטחון כי מצאנו את החיסון לנגיף הקורונה -יחסים המבוססים על דאגה וחמלה בינינו.
