כשהייתי ילד קטן רבתי המון עם אחי הקטן ממני בשנתיים וחצי. ברור שבעיניי, אני תמיד הייתי הצודק והוא תמיד מצא דרכים לעצבן אותי עד לרמה שהייתי נותן לו מכות.
אח"כ הרוטינה הקבועה שהוא היה ממרר בבכי ומתקשר לאמא שלי בתפקיד הקורבן. מתוך טראומות הילדות שלי- לא משנה כמה חשבתי שאני צודק, תמיד אזכור שאמא שלי ראתה בי אחראי כיוון שהייתי הילד הבכור ומתפקידי להתנהג אחרת, באיפוק ובהתחשבות באחי.
רק בשנים האחרונות הבנתי קצת איך זה לראות דברים דרך העיניים של אחי.
רק כשהפכתי להיות אבא- הבנתי כמה העבודה מורכבת ולא תמיד הקטנים מבינים שאנחנו רוצים רק לטובתם ופועלים מתוך המון אהבה גם כשזה לא מוצא חן בעיניהם ולא מקבלים את מה שהם רוצים.
דרך היחסים עם אשתי הבנתי גם כמה חשוב להיות חכם/רגיש ולא להתעקש להיות צודק.
קשה להתנער מהרגלים שמלווים אותך שנים רבות אבל האנשים החשובים בחייך מעצבים אותך כאדם ומשנים אותך לטובה- אם אתה מוכן ללמוד, לעשות וויתורים ולרצות להשתנות במקום לשנות את האחר.
לדעתי- אדם טוב יותר הוא לא אותו אחד שפועל מתוך אגו, גאווה וצדק אלא מי שמוכן לראות שיש עוד אנשים סביבו וכולם חשובים, צודקים ומכולם אפשר ללמוד ולהתפתח כאדם בתוך החברה ששואפת לאותה מטרה.
הקורונה מפרידה בינינו, שמה אותנו בחדרים נפרדים לא כדי להעניש אותנו אלא כאותה אמא אחראית ואוהבת שרוצה שנעצור, נירגע, נפסיק להתנהג "רע" ונחשוב רק על עצמנו. שנפסיק לצרוך, לרדוף ולמלא עצמנו על חשבון אחרים. במקום זאת- ננסה להיות בוגרים, להתנהג בהתאם לגילנו, נרגיש את הסביבה והתלות שלנו אחד בשני, ננסה להבין את אמא/ הטבע/ מערכת שבה אנחנו חיים ונתחיל להרגיש אחד את השני כאיש אחד בלב אחד.
תארו לכם שאנחנו כילדים, כאחים שרוצים לגדול ולהתנהג כפי שמצופה מבני גילנו- נצא מהחדר, נתחבק, ננשק את אמא (קורונה) ונגיד לה שאנחנו יודעים שהיא פועלת רק לטובתנו ומתוך אהבה ודאגה שנאהב אחד את השני. גם אם נמשיך להתנהג כפי שהתנהגנו בעבר- לפחות יש לנו זכרון של אותו רגע שהפריד אותנו וגילה לנו כמה אנחנו אוהבים אחד את השני או לפחות גורם לנו לרצות להשתפר ולשפר את היחסים ביננו כדי שיום אחד נתבגר ונראה שהכל פעל, פועל ויפעל… רק מכח האהבה.
אוהב אותך אמא ❤️
