בכל שנה אנחנו חוגגים את ליל הסדר בבית "קבלה לעם" – הבית השני שלי. שם, בין מאות חברים ומשפחות, מוזגים זה לזה יינות, מתלכדים הלבבות והשמחה מתגלגלת שבעתיים באוויר.
הלילה הזה, כבר הבנו, אינו ככל הלילות. צפויה לנו התרוממות נפש מסוג אחר. רוח חדשה. שבכל השנים העיניים היו שבעות משפע המאכלים, מהמשפחה שעטפה בחום, מהמנהגים שהובילו אותנו בין המצה לכורך ישירות אל הסיפור המשותף שלנו כעם שנס על נפשו בחיפזון מידי המצרים.
השנה הנגיף הפצפון והמשונה הכניס לכולנו סדר חדש. מילא את האוויר בציפייה ובסקרנות נחשונית. השנה אני מסב עם שלושת ילדיי, וחש צורך עז לספר להם סיפור מורכב יותר. השנה הציווי "והגדת לבנך" הופך משימה של ממש.
בין שלל התיאורים והציורים על עשר המכות, על המסובין ועל בני החורין, אספר לחגי, לנעה ולמתן הקטן שרק מתחיל לשאול, את הסיפור שאותו ארצה שהם יספרו לנכדיי בבוא הזמן. איך שהקורונה הידקה בחוזקה את החוטים המקשרים בינינו, והראתה לכולנו שאין אחד שווה יותר ושני פחות, אלא כולנו שווים כאחד. חיים בעולם מקושר, בכפר וירטואלי קטן, בתפיסה אוניברסלית.
אספר להם איך הקורונה גרמה לתבהלה מוצדקת ולכן אנחנו ספונים בבית, שומרים במרחב הציבורי על מרחק שני מטרים מהאחרים. אדגים להם בשתי ידיי, איך האנושות הפכה לשני חלקי מגנט הפוכים ומנוגדים. איך שהאגו הפך אותנו זרים וקצת חלולים ובינינו התגלו חללים של פירוד וריחוק. איך פתאום אנחנו מביטים בחשדנות, במבט אלכסוני על כל מי שמכחכח לידינו.
ואני לא אדכא אותם בערב חגיגי כזה, אלא אספר להם שהמרחבים של פירוד שמתגלים בין בני האדם הם ביטוי סמלי לקשר הקלוקל, האגואיסטי, הנצלני שפעל ביניהם קודם. שעל כל פשעים תכסה אהבה, והיציאה מחוץ לחדר האינטימי שלנו תצליח רק כשנרצה למלא את הריחוק בקשר טוב והדדי, נחליף את הניצול בהתחשבות, את האדישות בדאגה, את השנאה הסמויה בחיבה ואהבה.
אני אשבח קצת את הקורונה הזו ואדבר בפתיחות ללב ילדיי, כי אחרי הכול הקורונה היא עזר כנגדנו. מגלה לנו רצונות חדשים, תכונות חדשות, יחסים חדשים, שבעזרתם נפתח יחס והתקשרות מהותית חדשה. בחסות הקורונה אנחנו לומדים לעבוד יחד בהבנה הדדית.
כנראה שאחרי הכוס הרביעית אני כבר אתבדח איתם, כי מי זו הקורונה הזאת בכלל? כמו פרעה שחשף את שיניו החדות, הקשיח את ליבנו וכך ברחנו ממצרים בחושך גמור – או כמו שמלמדת הקבלה: יצאנו ממצרים, מהמיץ האגואיסטי הרע שהתבוססנו בו כל השנה, יצאנו ומיד נכנסו אל המדבר השומם, אל חלל חדש של ריחוק קר שמזמין אותנו למלא אותו בידידות וחום. הלילה הזה אגיד לבתי ולשני בניי שלצאת ממצרים זה לצאת מאהבה עצמית לאהבת זולת, מעבדות לחירות, מקורונה לכתר.
