לא על הדולר לבדו יחיה האדם

מלחמת אזרחים. זה מה שתכל'ס קורה בחודשים האחרונים בארה"ב, גם אם נמנעים מלהכריז על כך בריש גלי.

כידוע, התהליך התחיל במחאות אלימות, התעמתויות עם שוטרים, שריפת מבני ציבור ובתים פרטיים, ביזת חנויות, השמדת מכוניות ורכוש ציבורי, אלימות כלפי אזרחים שעברו באזור ההפגנות. אחר כך עלתה דרישה לפרק את המשטרה, ובמספר ערים אכן כך נעשה. אנרכיסטים השתלטו על חלקים מסיאטל ופורטלנד, שבה מנסים מדי יום להצית בית המשפט הפדרלי. עלייה חדה נרשמה במספר אירועי הירי, כשבניו יורק בלבד נגבו כבר למעלה מ-1100 קורבנות מתחילת השנה. במקביל, המחלוקת הפוליטית משתקת את יכולת הרשויות לפעול נגד האנרכיה ברחובות, והאופק נראה איום ונורא במילים פשוטות.

למה כך התרסק לו החלום?
התיקון הראשון לחוקה האמריקאית מדבר על חופש הפרט, וזכותו לעשות מה שהוא רוצה כל עוד הוא לא פוגע בזולת. כך משך דורות כל אחד עשה לביתו, ואמריקה התפתחה ושגשגה, כשפיתוח האגו והגישה האינדיבידואליסטית הגיעו לטופ של הטופ.

אבל כיום תקופת ההתפתחות האישית נגמרת. העולם נעשה כל כך מקושר, כפי שמוכיח עידן הקורונה, ולכן משתנה קוד ההצלחה. מזהים כבר או עדיין לא, מגמת ההתפתחות הכוללת של המין האנושי היא לכיוון של חיבור בין בני אדם.

למקרה ששכחנו מרוב טכנולוגיה, אנחנו קיימים בתוך הטבע, שהוא כולו אחד, גלובלי, מקושר בכל חלקיו. כל פרט במערכת הטבע מתפקד באופן הייחודי לו, וכך נוצרת ההשלמה הנפלאה שמביאה להתפתחות החיים. חוק ההתפתחות שבכל הטבע בנוי על אינטגרציה, חיבורים בין ניגודים, וכיום הוא מחולל שינויים גדולים בקשרים בין אנשים.

בעולם של מחר, יצליח רק מי שיהיה מחובר לאחרים בהדדיות טובה, מה שמנוגד לחלוטין לתפיסה האמריקאית. הפער בין העולם האגואיסטי של אתמול לעולם המחובר של מחר, עומד ביסוד הקריסה של ארה"ב.

בשונה מאומות אחרות שלהן יש שורשים היסטוריים עמוקים, בארצות הברית שהוקמה על ידי מהגרים מעולם לא היה קשר בין האנשים, תרבות, רוח, חינוך, ערכים משותפים. צרפתי מרגיש בדם שהוא שייך לעם הצרפתי, כך גם האדם הרוסי או הסיני. האזרח האמריקאי לא מעלה בדעתו שהוא חייב לעשות משהו למען המדינה או העם. כל אחד חושב על עצמו בלבד, מרגיש קשר רק לארנק שלו. ולרובה שישמור עליו. אגב, לא במקרה התיקון השני לחוקה מדבר על הזכות לשאת נשק.

אי אפשר לחיות כל הזמן בגישה "שלי שלי ושלך שלך", שכל אחד דואג רק לעצמו. לכן במקורות מוגדרת הגישה הזו כמידת סדום. וכמו שמסמל הסיפור המקראי, אחרי שסדום משגשגת לכאורה, היא חייבת לעבור חורבן. נותר אחריה רק נציב מלח, משהו שממנו לא יכולים להתפתח החיים.

שעתה היפה של אמריקה לא תחזור, כי לא הכול אפשר לעשות בכוח הדולר. וגם אם היום היא עדיין נתפסת כמעצמת-על, כוחות האבולוציה חזקים יותר מכל חשבון בנק. כמו ציביליזציות מפוארות שהיו בעבר, ארה"ב במתכונתה הנוכחית כנראה שתתרסק.

כדי להציל את אמריקה, שעלולה לגרור אחריה את העולם כולו לתהום, צריך להתחיל להפנות את המבטים של אנשים, האחד אל השני. להמציא תחבולות ליצירת קשרים ואינטראקציות של נתינה.

כך לדוגמה, אפשר להגיע להחלטה משותפת שכל אחד ייתן במתנה פרי כלשהו לזולת, אחת ליום. כל פעם לאדם אחר, עם חיוך לבבי, איחול של בוקר טוב, ובקשה שגם הוא ינהג כך כלפי מישהו. המטרה היא לעורר רגש הדדי בחברה, שכולם ירגישו שהם קשורים זה לזה.

בהדרגה, יום אחר יום, תרגיל אחר תרגיל, תתחיל להיות מורגשת הרשת שמצד הטבע קושרת בין כל בני האדם, ויתגלה הכוח האחד כמעניק חיים לכולם.

> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן