כרגע רובנו מרגישים בעיקר את השינויים החיצוניים שווירוס הקורונה מחולל בחיינו. אנחנו לא יוצאים לעבוד. לא שולחים ילדים למסגרות. לא מבזבזים כסף מלבד על מוצרים הכרחיים כמו מזון, תרופות, וחשבונות (למי שיכול לשלם בכלל). לא מתקרבים לאיש. ועיקר המרחק המורגש הוא מסבא וסבתא. אבל ברמה קצת יותר נסתרת מהעין מתחוללים בנו גם שינויים משמעותיים בתוך הלב.
הווירוס החכם הזה, שמציב בפנינו הגבלות על הקשר הגופני, ומנתק אותנו ברמה הגשמית זה מזה, מחייב אותנו לפצות על הפער על ידי חיבור וירטואלי, שמפתח בנו תפיסה יותר פנימית ואפילו רוחנית של הקשרים בינינו. הוא מזמין אותנו להרגיש זה את זה ממש כנמצאים – לא מעברו השני של המסך, או בעיר אחרת, אלא כיושבים זה בתוך ליבו של זה. ממש מתקיימים זה בזה, כאחד ולא כשניים.
המצב החדש הזה "נחת" עלינו בהתאם לרמת ההתפתחות שאליה הגיעה האנושות. הוא בא לספק לנו תנאים שינתקו את הקשר הפשוט, הגס, הפרימיטיבי ויחדדו בנו עדינות נפש, שתאפשר לנו לחוש את הזולת ברמה אחרת, גבוהה יותר. בקיצור תודה לקורונה שמוחקת את מרחק השנאה האגואיסטי בינינו, ודורשת: עכשיו הביאו במקום זה קשר של אהבה.
