ספסיבה

בבניין שלנו מתגוררת אישה מאוד מבוגרת, מעל גיל 90 כנראה.
התעורר בי רצון לשאול אותה אם היא צריכה עזרה, אולי לקנות לה מצרכים ולהניח בפתח ביתה, אך היא דוברת רוסית בלבד ולא ידעתי איך לתקשר עימה.
בתקופה האחרונה משהו בתוכנו הפך לאנושי יותר. יום יום אני צועד בפארק, ולאחרונה אני מזהה במבטי את העיניים של העוברים והשבים. יש בעיניים יותר רוך, יותר חיוכים פרוסים על פניהם ואדיבות נשקפת מהם. הדברים הקטנים האלה מאוד משפיעים עליי ואולי על כולנו.
שנים רבות ניסיתי להשתנות, ללא הועיל. וכאשר בין רגע אנשים סביב העולם משנים הרגלים ומגיעים לתובנות חדשות, כוח חדש מתעורר בתוכנו ושוטף אותנו כמו גל.
ביררתי מה שמה של השכנה. לודמילה. והשגתי את מספר הטלפון שלה. התקשרתי לבוריס, חבר דובר רוסית, וחיברתי בשיחת ועידה את לודמילה. היא ענתה במבטא רוסי כבד: דה?
שאלנו אם היא מסתדרת, האם היא זקוקה לדבר מה והבהרנו לה שאנחנו לרשותה ושלא תתבייש לבקש דבר. לא הבנתי את תשובתה, אך שמעתי שהיא בוכה. קפאתי במקום מחשש שאיחרנו את המועד ושהיא כבר בצרה. בוריס תרגם לי בקול רועד מהתרגשות שלודמילה כל כך מתרגשת, שהיא כל כך אוהבת אותנו ומודה לאל שישנם אנשים כמונו. עוד היא הוסיפה שהיא לא צריכה דבר, משום שהנין שלה דואג לכל מחסורה. כנראה שלודמילה הייתה צמאה לתשומת לב, לשיחת טלפון שכזו. "תגיד תודה ליאשקה", כך היא קראה לי.
בעיניים דומעות הודיתי לה, "ספסיבה לודמילה". ספסיבה, כי היא פתחה את ליבי עוד יותר. לאחר שסגרנו את הטלפון חשבתי לעצמי, פעולה כל כך פשוטה ועד כמה היא כל כך נחוצה. בסך הכול התעניינות בשכן, בדיקת שלומו של האחר.
דווקא כתוצאה מהמצב שלכאורה מבשר רעות, חל שינוי לטובה ורגש חדש מילא את האוויר. מורגשת חכמה מצד הטבע, שבעדינות, בנגיעה קלה, דוחף אותנו הלאה לדאגה הדדית.