המרוץ הבלתי רשמי לייצור חיסון נגד הקורונה בעיצומו, ומשום מה רבים מצפים שדווקא ישראל תהיה זו שתחלץ את האנושות מזרועות הנגיף. למה?
למען הדיוק התקוות לא נתלות דווקא בישראל, אלא בעם היהודי בכלל. אם יהודים ימצאו את החיסון, לא משנה באיזה מקום הם חיים, מראש יהיה אפשר להיות בטוחים שזה החיסון הנכון. כי אחרי הכל התרופות נגד כולרה דבר סיפיליס טיפוס סוכרת כאבי ראש דיפתריה עוויתות שיתוק ילדים שחפת ועוד, נמצאו על ידי יהודים.
מצד שני, אין ספק שאם מחר היהודים יפטרו את העולם מהקורונה, אפילו יעשו זאת בחינם, אף אחד לא יתרשם מזה במיוחד, ובטוח שזה גם לא ישפר את הדימוי היהודי בעיני האנושות – ממש כמו שכל התרופות ושאר הישגים שרשמנו עד כה לא שיפרו את היחס אלינו.
למה זה לא מפתיע אף אחד גם לא את היהודים עצמם, ואפילו נראה רגיל וטבעי לכולם? בטוח שיש היגיון מאחורי התופעה המוזרה, הרי טיפשי להסביר את הפרדוקס הזה כסתם כפיות טובה רק מפני שאנחנו לא יודעים את הסיבה. כמו שאומרים, אין עשן בלי אש.
הרישום הראשון לחוסר הכרת תודה בנוגע להישג יהודי בקנה מידה עולמי, התרחש בזמן בניית העם על ידי אברהם. אברהם היה בבלי ששמט את הפסלים מידיו והלך והכריז שיש רק אל אחד שאין מלבדו, וקבע מערכת יחסים חברתית אתית-מוסרית חדשה. כתוצאה מכך הוא גורש מהארץ, יחד עם הקבוצה שאסף – העם החדש שהקים.
עכשיו בואו ננסה לעכל את העובדה הזו, הבלתי ראויה לציון לכאורה, אבל ראשית נביא ציטוט מהרמב"ם:
"וכיוון שהעם התכנס ושאל מה פירוש דבריו, הוא (אברהם) הסביר זאת לכל אדם בפרטיות, בהתאם לתפיסתו, עד שהחזירו לדרך האמת. וכך התכנסו עמו אלפי ועשרות אלפי אנשים – והם אנשי בית אברהם."
כלומר העם היהודי, שלמעשה מורכב מצאצאי כל שבטי ועמי בבל – הציביליזציה האנושית העתיקה – משוטט כמעט 4,000 שנה בכל רחבי כדור הארץ, ולמרות שהוא תרכובת של נציגי כל אומות העולם, העולם לא אוהב אותו, אינספור פעמים מנסים להשמיד אותו, ובה בעת הוא ממשיך להתקיים. עם זאת, הערכים האתיים שהוא יצר כביכול מקובלים על ידי כל האנושות בצורה כזו או אחרת.
אלו המסקנות המתבקשות מכאן:
1. העקרונות האתיים עליהם הכריז אברהם כביכול מקובלים על העולם, אלא שמשום מה אינם מיושמים באף מקום ומקרה.
2. אף אחד לא מאמין ב"ואהבת את רעך", אבל כולם רוצים שיאהבו אותם.
3. כולם יודעים על ייחוד מסוים של העם היהודי, אך איש ובמיוחד יהודים אינו מכירים בייחודיות זו.
ועוד שתי מסקנות:
1. עמי העולם באופן לא מודע מצפים מהיהודים לדוגמא ליחסי אנוש אידיאליים, ולא להישגים בפיזיקה גרעינית או הברקה הוליוודית.
2. היהודים יודעים בתת הכרה שהם נועדו למשהו מיוחד, אבל למה, הם לא יודעים. החיפוש אחר הייעוד שלהם מוביל אותם להישגים בכל תחום מלבד המקורי.
יוצא מכך שאיש אינו מודה ליהודים על ההישגים שלהם, והיהודים עצמם אינם מופתעים. כנראה שעד שהעקרונות האתיים שיצרו את העם היהודי לא ייושמו ביניהם סופסוף כדוגמה ואחר כך בכל מקום, דעת העולם לא תנוח מהיהודים.
בשורה התחתונה, האנושות מוטרדת קודם כל מיחסי אנוש לקויים, ורק אחר כך מחיסונים.
