ראיתם איזה דיון ענייני לאחרונה? בתכניות טלוויזיה, בתקשורת, ברשתות החברתיות? מישהו שבא לא רק לדבר אלא גם להקשיב, וביחד עם האחרים לגבש פתרון אמיתי לבעיות הכואבות?
כל אחד חכם, כל אחד יודע יותר טוב מכולם, ואם רק תתנו לו לנהל את העסק, הכול יהיה פה מושלם. הבעיה היא שגם השני חושב אותו דבר. מה יוצא? שהדיונים הפכו למי צועק יותר חזק, מי מתלהם בחריפות יתרה. עוד לא השמעת את דעתך, וכבר אני מבטל אותה. אין תרבות שיחה, יש תרבות צעקה, שמונעת מרצון לשליטה.
תקופת הקורונה לא באה לעשות אותנו חולים, אלא להאיר את הליקויים שטמונים בטבע האדם. האגו נוסק כיום לגבהים עצומים, ואחראי לכך שהאדם לא מסוגל אפילו לשמוע את האחרים. ודאי וודאי שלא לקבל משהו מדבריהם, או חס ושלום להסכים. אני בא לדיון במטרה למחוק את מי שמולי, כדי שאני אצא הכי הכי. כתוצאה מכך, אנחנו לא מצליחים להרים שום תכנית. הכול מידרדר ומתרסק, בגלל יחסים גרועים. ולא רק ברמת המדינה, אלא גם בחיים הפרטיים.
הריפוי לזה דורש תהליכים חינוכיים מיוחדים, כלל-חברתיים, שמטרתם תהיה: לומדים להתייחס נכון זה לזה. אם הטבע הכניס אותנו לצרה גלובלית, כנראה שהיציאה ממנה תהיה רק בכוחות משותפים. יש תרופה לאגו האנושי, והיא תימצא כשמאוד נרצה להתקרב זה לזה. חילוקי דעות זה בסדר, אבל על השנאה מוכרחים להתעלות. היא מתפרצת מבפנים לא כדי שנצעק ונחריב איש את רעהו, אלא כדי שנצעק ביחד, אל הכוח שיצר אותנו אגואיסטים כאלה, שישדרג.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן
