סוף סוף זה קרה, אחרי הרבה זמן ואין סוף מהדורות חדשות, החלטתי לצאת הבוקר לריצה (אמרו שמותר?).
זאת היתה אחת ההחלטות היותר טובות שקיבלתי בזמן האחרון.
שעה חמש וחצי בבוקר (אמצע היום), מצויד במצלמה (של הטלפון), אוזניות שמנגנות ברקע קלאסיקת רוק (#כאן 88 האלופים) והרבה מוטיבציה, יצאתי לרוץ, הכל היה ריק, האוויר היה נקי וצלול (יחסית לפתח תקווה), היה פשוט מדהים.
תוך כדי ריצה, די בהתחלה, קלטתי על הכביש מסכה כירורגית להגנה מפני קורונה זרוקה כמו איזה פתק בחירות משומש ביום שאחרי,
וזה גרם לי לחשוב, מה יהיה באמת ביום שאחרי ?
איך הוא יראה היום הזה ? איך אנחנו נהיה ?
הכל יחזור לקדמותו ? לטירוף? לשיגעון?
לא בא לי, לא בא לי שהכל יחזור להיות כמו שהיה.
דווקא נחמד לי להיות באמת עם אישתי ועם הבנות, בבית, מבלי שיהיו איזה שהם הפרעות מסביב, כל מיני רצונות שמערבבים לי את המוח כמו איזה מכונת כביסה. הבנתי שאף פעם לא הרגשתי אותן כמו שאני מרגיש אותן היום בתוך הבידוד הזה.
מצד אחד אני רוצה שהקורונה הזאת תעלם מצד שני אני מפחד שההרגשה הזאת תעלם יחד איתה.
הרגשה של זמנים מיוחדים, של חיבור בין כולם, של משהו חדש, של משפחה.
תוך כדי הריצה והמחשבות פתאום קרה דבר מדהים, פתאום קלטתי את האיזון המדהים שקיים בטבע.
אחרי יותר מחצי שעה שאני רץ ו 3 ק"מ שעברתי, תוך ריכוז במחשבות ובמוזיקה שהתנגנה ברקע.
בצורה לא מודעת, מנוהלת , הורדתי את הראש מטה, וכאילו כוח, בלתי מוסבר, גרם לי להבחין בחילזון ענק שעובר בדיוק במסלול הריצה שלי, ישר לתוך תאונה חזיתית עם סולייה של נעל נייקי מגושמת, ופשוט גרם לי לשנות את נתיב הריצה שלי ובכך הציל את החילזון הענק הזה מלהתפצפץ על המדרכה.
זה פשוט גרם לי להתפעלות אדירה, ההבנה הזאת שקיים איזון בטבע, שהטבע תמיד שואף לאיזון ולשלימות, ואם איזה שהוא פריט הכי קטן בטבע כמו חילזון ענק לא אמור למות היום, זה לא יקרה, כי זה כנראה לא משרת את הטבע מלהגיע לשלמותו.
אז בעצם גם התקופה הזאת שאנחנו עוברים, הבידוד, הקורונה, החולים, בעצם זאת הדרך של הטבע לאזן את עצמו.
זאת אומרת שאנחנו נמצאים כרגע בתקופה הכי טובה שיכולה להיות, אנחנו ממש עדים לשינויים מהותיים שהטבע עובר ומעביר אותנו יחד איתו, כאנושות, כבני אדם.
אז איך יראה היום שאחרי? בטוח שיותר טוב. עולם חדש. וזה תלוי בנו, אם ננצל את ההזדמנות המדהימה הזאת שהטבע מאפשר לנו, פשוט להתחיל מחדש.
