רקמה אנושית אחרת

שלושת השנים הראשונות בפקולטה לרפואה תמיד נחשבות השנים היותר קשות. בעיקר מבחינת חומר הלימוד שמלא בתאוריה ומדעים "יבשים" שמציפים אותך בתוך ערמות ועוד ערמות של דפי סיכום וספרים שכתובים בחצי אנגלית חצי לטינית ויוצרים שפה חדשה עם תוספת של משוואות וחישובים עם נוסחאות מוזרות וגראפים מורכבים שדומים יותר לגראפיטי ברכבת התחתית של ניו יורק, אבל גם מבחינה מנטאלית אנחנו לא רואים אפילו את ההתחלה של הסוף בתוך מסלול ההכשרה המטורף הזה.
יצא לי לא מעט לשבת בהרצאות מנומנמות בתוך אולמות קרים מעץ מלא שבחוץ רואים בעיקר את הלבן של השלג האירופאי, בזמן שרוב הסטודנטים פינטזו בעיקר על שמיכת הפוך והתה החם בבית, מה שתמיד הצליח להחזיק אותי בחיים אל מול החומר היבש והתאורתי, היה הקשר הסימבולי המדהים שיש בין התהליכים השונים שקורים בתוך הגוף, החל מרמת התא, לבין התהליכים השונים שעוברים על כולנו כחברה בכפר הקטן והגלובלי שלנו. איכשהו תמיד התגנבה לראשי ההשוואה הזו דווקא מתוך העולם של מדעי החיים והרפואה. זה נגע בי שוב ושוב בנושאים כמו ביולוגיה, פיזיולוגיה, אמבריולוגיה (התפתחות העובר), פתולוגיה, אמיונולוגיה (מערכת החיסון), גנטיקה ועוד ועוד…
ניקח לדוגמא את מחלת הסרטן. שמעתם פעם איך הגידול הסרטני מתפתח? איך התהליך הזה נוצר? מה המנגנון שעומד מאחורי המחלה המפחידה והאכזרית הזאת?
אז למעשה מדובר בתהליך רב שלבי שבו תא בריא יחידני מפתח או צובר בתוכו פגם גנטי, נרכש או תורשתי, ובסופו של התהליך נוצרים תאים חדשים (הנקראים תאי בת או "תאי צאצא"). התאים החדשים האלו, הם כבר לא נורמלים. הם "נולדו" חולים. הם נולדו עם תכונות שיכולות להיות הפוכות במהותן ממהות הגוף הבריא. מה הכוונה? התא הסרטני פשוט מפסיק להרגיש את סביבתו. הוא מפסיק לתפקד כחלק ממערכת. הוא עכשיו דואג רק לעצמו. למשל הוא דואג שתגיע אליו הספקת הדם מהאיזור שהוא מתפתח ממנו, ושהיא תהיה רק לצרכיו וטובתו. כמובן שכך הוא פוגע בשאר התאים באיזור כי הספקת הדם הזו באה על חשבונם (התהליך הזה נקרא בשפה המקצועית Angiogenesis). בנוסף יש עוד המון תהליכים שבהם הוא פוגע בגוף אבל לא אכנס לזה. בשלב הזה הוא פשוט מתחלק ומתחלק ללא רחם ומשתמש בחומרים המזינים של הגוף אך ורק לטובתו עצמו. את הסוף של כל התהליך הזה לצערי כולנו מכירים…
עכשיו צריכה לבוא שאלה חשובה. למה הוא נוצר מלכתחילה? אם הגוף כל כך בריא והרמוני אז למה יש בכלל את האפשרות הזאת לפתח כזו מחלה מוזרה שבה תא בודד אחד פתאום מחליט על דעת עצמו שהוא מפסיק לשחק על פי כללים, ומעכשיו הוא דואג רק לעצמו?
אז האמת היא שבגוף שלנו התאים כל הזמן "מתבלבלים". בכל רגע נתון יש אלפי תקלות בכל תא ותא, הגוף יודע לזהות את התקלות והן מתוקנות או נעצרות בזמן הנכון ולאחר מכן התאים, או ממשיכם לתפקד כרגיל או אם התקלה היא "קשה מדי" הם נהרסים בתהליך פזיולוגי שנקרא אפופטוזה (מוות תאי מתוכנן).
גרעין התא בעצמו לא יודע לתקן את עצמו, מתי להתחיל לייצר חלבונים ומתי להפסיק את הייצור. בתוך התא אין לו את היכולת לדעת בעצמו מתי יש להוציא איזשהו תוצר לסביבה החוץ תאית או מתי להתחיל תהליך של קליטה של תוצר חדש. התא כולו תלוי בסביבה שלו. הוא "מתקשר" ללא הפסקה עם שאר הגוף בעזרת אלפי קולטנים שכל הזמן מקבלים אינפורמציה מהגוף כולו דרך מחזור הדם ומערכת העצבים ע"י מתווכים שונים כמו הורמונים, נוירוטרנזמיטורים, גזים ואלקטרוליטים ועוד. הסביבה היא שלמעשה מכתיבה לו את פעולותיו ומהותו. התא עובד מתוך כלל פשוט אחד, הכלל שכל הגוף עובד על ידו, כלל הערבות ההדדית.
כאמור, הפגם יכול להיות תורשתי או נרכש, אבל זה לא מאוד משנה כרגע, כי מה שחשוב זאת הפגיעה ביכולת של הגוף לזהות או לעצור תהליך של יציאה משליטה וכך נפגעת הערבות ההדדית והשמירה על האיזון הבריא של הגוף (הומאוסטזיס). הפגם הקטן הזה גדל לו לאט לאט (ולפעמים גם מאוד מהר) ויוצא משליטה. בהרבה מהמקרים סופו הוא חורבן.
אז הנה שוב כמו בימים ההם, ימי הקור בשנים הראשונות שלי באוניברסיטה, כך גם בימי הקורונה בזמן הזה ובעיצומו של לימוד אינטנסיבי למבחן ההסמכה הארצי לרפואה (שכמובן נדחה למועד לא ידוע), שוב אני חושב ותוהה בתוכי מה אנחנו יכולים ללמוד כחברה אנושית על עצמינו, כמו מראה גלובלית על גוף היחיד?
האם אנחנו כמו אותם תאים קטנים ומבולבלים ופשוט לא מבינים את תפקידינו כי אבד הקשר?
מה הוא הפגם שגורם לנו להיות מנותקים אחד מהשני "ולהתחלק" ללא הבחנה תוך כדי שאנחנו דורסים אחד את השני ביחד עם הבית שלנו?
האם הוירוס הקטן הזה שמסתובב בימים אלה בנינו הוא כמו השליח של הגוף על התא ופשוט אומר לנו "די! תעצרו! עד כאן! אתם צריכים לחשב מסלול מחדש ולהבין שאתם בתוך מערכת של ערבות הדדית"?
מדהים לראות שברגע שאנחנו עוצרים לרגע, ביחד עם כל העולם, אז כל הטירוף הזה שנכנסו לתוכו במהלך השנים מיד מתחיל להשתקם. כמות הזבל שאנחנו מייצרים על מצרכים שאנחנו בכלל לא צריכים פוחתת, השמים מתבהרים מעל סין, הפיח מתפזר, הזיהום פוחת, אנשים מתחילים לדאוג אחד לשני (אבל באמת). מתחילים להרגיש את "הגוף" שלנו המשותף. עד כמה שאנחנו תלויים אחד בשני. בקיצור, מתחילים להרגיש ערבות.
ועכשיו זה כנראה תלוי רק בנו. האם נצליח לתקן את הפגם?