תתארו לכם עולם יפה

תתארו לכם עולם יפה,
פחות לחוץ ממה שהוא ככה,
והילדים שלנו שם, מוקפים בחברים
שרק חושבים איך להיטיב
ובטח לא לפגוע
ואני רואה אותם פורחים בגן העדן.

במה תלוי שהחלום יהפוך למציאות, שלא יהיה עוד ילד או ילדה שיסבלו מחרם קבוצתי וירצו למות? לפני שעוד שנה מתחילה לה, הבה ננסה לחשב מסלול מחדש בכל הנוגע למושג חינוך.

לימודים, השכלה, הקניית מקצוע, זה עדיין לא חינוך. זה חשוב ונדרש, אבל במבחן המציאות מקבל ציון "בלתי מספיק". אם כמעט ואין סופשבוע בלי דקירות או אונס קבוצתי, סימן שמערכת החינוך לא עומדת ביעדים. לא של מבחני מיצ"ב, אלא פשוט של החיים.

החינוך שאנו זקוקים לו צריך להתבסס על ההכרה, שהאבולוציה מקדמת אותנו להיות מחוברים. העולם נעשה מקושר כל כך, אבל רגשית אנחנו יותר ויותר נבדלים. בעידן האגו הגדול, כל פרט בונה את הצלחתו על חורבן האחרים. מלכת הכיתה היא זו שגבוהה מאחרות, ובדרך לפסגה היא צריכה לדרוך על כמה גוויות. כך חינכה אותה הטלוויזיה, בסרטים, בתכניות האירוח, במהדורות החדשות. מישהו מקשיב למישהו? באים לצעוק ולבזות, כי אחרת אי אפשר להתקדם במעלה הכיסאות.

פלא שהמדינה משותקת?

החינוך של מחר חייב להגדיר שמטרת-העל של החיים היא להיות מחוברים זה לזה, ביחסים טובים. זו הדרך היחידה לבנות מן היסוד חברה עגולה, שבה כל הלבבות יהיו בנטייה הדדית להיטיב, עד שנרכיב לב אחד לכולם.

בדרך לשם, אני לא מדכא אף אחד, ואיש לא מדכא אותי, ואנחנו לומדים איך לוותר האחד לשני. לא על הדעה המיוחדת שלנו אלא על הרצון להשליט בכוח את דעתנו על אחרים. חיבור נבנה רק מוויתור, ובלעדיו אי אפשר לבנות שום מערכת יחסים, מהזוגיות ועד ליחסים בינלאומיים.

בחיבור שבין הלבבות יתגלה שכל משותף, גבוה יותר משלך או שלי. ועם השכל הזה בלבד נוכל לפצח את האתגרים הגלובליים שמזמנת לנו המאה ה-21. הקורונה עוד תתברר כקורס מבוא לחיים החדשים, שבהם בלי אחריות והתחשבות הדדית איש לא ישרוד, ולא משנה כמה חגורות ביטחון פרטיות הוא הכין.

> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכנית "העולם – קטסטרופה דורית בחינוך" – bit.ly/3kGn7OI