שחק איתי

זה קצת מוזר לקום בבוקר לחיק המשפחה.

לחכות שהבנות יתעוררו, לחבק ולנשק אותם.

להכין ארוחת בוקר בנחת.

כשאני חושב קדימה על כל היום, זה יכול קצת להפחיד אני פותח את כל המגירות הפנימיות מחפש ממה אפשר להנות, הרי כמה אני יכול לשחק מחבואים, תופסת ושיגועים.

אני גר בדירה של 80 מטר מרובע ובחוץ יש כזה עולם רחב, אבל כאילו איבדתי עיניין במה שקורה בחוץ, משהו קורא לי להתעמק במה שקורה בפנים.

אני כבר מראש מרגיש שהתמונה הזאת שמול העיניים יכולה להחליף צורות וצבעים, אבל זה כאילו לצעוד במישור, במימד אחד אין גובה, אין עומק, ואני אצעד ואצעד, אבל ההרגשה השטוחה הזאת לא תשתנה, זה כמו לאכול אבוקדו ולהתבאס מהטעם עד שאתה נזכר שיש דבר כזה שנקרא מלח, אתה שם קצת וכל החיך מתמלא בטעמים, שלא הכרת באבוקדו.

אבא

מה?

שחק איתי.

במה את רוצה לשחק?

בתופסת?

וואי תמר אני כבר לא מסוגל לשחק בזה יותר,

משנולדת כבר עוד מעט שבע שנים את רוצה תופסת.

אז שיגועים.

תמרי זה אפילו יותר קשה, את קופצת עלי ומועכת אותי ואין לי כוח.

אז מחבואים

יווו תמר בבקשה בואי נשחק משהו בישיבה רגוע כזה, אולי נעשה פאזל, או נבנה משהו מלגו…

אאאבבבאאא לא רוצה, שחק איתי.

נשמה שלי איך יש לך כוח ככה לנדנד לי.

אני אוהבת אותך אבא, אם לא ינדנדו לך אתה שוב תחשוב שיש שם משהו בחוץ ותלך לאיבוד.

אז לאן ללכת נשמה שלי, הבית כל כך קטן.

אליי אבא, אליי.