הֶבל משה | פרשת בראשית א', חלק ג' | זוהר לעם | קבלה לעם | ספריית כתבי מקובלים -
אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / פרשת בראשית א', חלק ג' / הֶבל משה

הֶבל משה

285. ועל הערב רב כתוב, והנחש היה ערום. כי הנחש היה ערום, לעשות רע יותר מכל החיות, שהם אוה"ע עכו"ם. והערב רב הם בניו של נחש הקדמוני, שפיתה את חוה בעצה"ד. והערב רב, הם היו הזוהמה, שהטיל נחש בחוה. הערב רב, שהתערבו בנשמות, שהוליד חוה, נבחנים לזוהמה כלפי הנשמות. ומאותו זוהמה, שהם בחינת ערב רב, יצא קין. וע"כ הרג את הֶבל רועה צאן, שכתוב בו, בשגם הוא בשר. בשגם זה הבל, בשגם הוא בוודאי משה, והרג אותו.

כלומר, בשגם הוא בגי' משה. ומשה הוא גלגול נשמת הבל. נמצא, בשגם, רומז על הבל ומשה. וע"כ היה הבל רועה צאן, כמו משה. וקין, שהרג אותו, נמצא שהרג את משה. ועשה זאת מכוח הערב רב, שהיה מעורב בנשמתו. והוא היה בן הבכור של אדם. ע"כ התערב הזוהמה בנשמת קין ולא בנשמת הבל, משום שקין היה בן הבכור, שיצא לראשונה אחר חטא עצה"ד, וע"כ יצא בו כל הזוהמה של הנחש.

286. ועכ"ז, משום שרצה משה לכסות על ערוות אביו, לקח לו לאישה את בת יתרו, שכתוב בו, ובני קֵיני חותן משה. ונקרא יתרו קיני, משום שנפרד מקין, כמ"ש, וחֶבֶר הקיני נפרד מִקין. ועכ"ז אע"פ שקין הרג להבל, שהוא משה, מ"מ חזר משה לתקן את קין, שנדבק בו הערב רב, ערוות אדה"ר, מחמת החטא דעצה"ד. ורצה משה למחוק הזוהמה הזו, שהוא ערוות אביו, אדה"ר. וע"כ לקח לאישה את בת יתרו, שיתרו היה גלגול קין, שע"כ נקרא קיני. ובזה שלקח את בתו, תיקן אותו, ודחה ממנו את הזוהמה, שהיא הערב רב.

ולאחר שהפריד הערב רב מנשמת קין, רצה להחזירם בתשובה, כדי לכסות ערוות אביו, אדה"ר. שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, ואמר לו הקב"ה למשה, הישמר מפניהם מגזע הרע ההוא. ואת מחשבתך הטובה, שרצית להחזירם בתשובה, אצרף למעשה. ערב רב האלו, הם כוחות הפירוד, שהיו בעצה"ד, שבסיבתם הזהיר אותו הקב"ה, כמ"ש, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. וכן הם כוחות הפירוד שבחטאם של משה וישראל.

287. ומחמת הערב רב נגלו ישראל בגלות, וגורשו מאדמתם. כמ"ש, ויגרש את האדם. אדם, רומז על ישראל. ומשה גורש ממקומו מחמת הערב רב. כי לא נשמר מהם, כמו שהזהיר אותו הקב"ה, אלא שרצה לקרבם לקדושה. ומשום זה לא זכה להיכנס לארץ ישראל, ונקבר בחוץ לארץ. כי בגללם עבר על מאמר הקב"ה, וחטא בסלע, שהיכה אותו. שהרי אמר לו, ודיברתם אל הסלע, והוא היכה בסלע. והערב רב גרמו לו את זה.

ועכ"ז, מחשבה טובה הקב"ה מצרף אותה למעשה. כי משה לא היה מקבל את הערב רב, לתת בהם אות ברית, אלא כדי לכסות ערוות אביו. וע"כ הקב"ה צירף מחשבתו הטובה למעשה. ובשכר זאת, אמר לו הקב"ה, ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו. שהתקיים במשה, שבני רחביה רבו למעלה, כלומר, שרבו והיו למעלה משישים ריבּוא.

ועל הערב רב אמר הקב"ה, מי אשר חטא לי, אֶמְחֶנו מספרי, משום שהם מזרע עמלק, שכתוב בו, תמחה את זכר עמלק, והערב רב גרמו ג"כ, שיחטאו ישראל בעגל, ונשברו ב' לוחות העדות הראשונות.

288. הכתוב, ותיפקחנה עיני שניהם וַיידעו כי עירומים הם, רומז ג"כ על ישראל. שידעו ישראל בשעבוד מצרים, שהם עירומים. שהיו שם בלי תורה. ונאמר בהם גם בגלות האחרון, ואַת עירום ועֶרְיָה. כי מתורה וממצוות זוכים ישראל ללבושים לנשמתם. ובהיותם בגלות מצרים, וכן בגלות האחרון בלי תורה, נמצאים נשמותיהם בהכרח עירומים בלי לבושים.

ואיוב אמר משום זה פעמיים עָרוֹם, על ב' הגלויות. עָרוֹם יצאתי מבטן אימי, ועָרוֹם אשוב שמה. כי ערום יצאתי, רומז על גלות מצרים. וערום אשוב שמה, רומז על גלות האחרון. מה שהיה שמו משה, נהפך בעיני הערב רב לשַׁמָה ולשנינה. וזה שאמר איוב, אשוב שמה. ורומז כאן, שמשה עתיד בגלות האחרון להתהפך בין הערב רב, מהשם משה לשמה. כלומר, שהולך ביניהם לשמה. ואיוב אמר ע"ז, ה' נתן, שנתן התורה, וה' לקח, שחזר ולקח אותה בגלות האחרון ונסתמה מישראל, יהי שם ה' מבורך.

289. ובשעה שנשברו ב' לוחות התורה, והתשבע"פ נסתמה, נאמר בישראל, ויתפרו עלי תאנה. שהתכסו בכמה קליפות של הערב רב, משום שנעשו עירומים מתורה, והתכסו שלא יתגלו ערוותם, שהם מקומות האחיזה לקליפות. והכיסוי שלהם הוא כנפי הציצית.

ועל רצועות התפילין כתוב, ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישֵם. אבל אצל ציצית נאמר, ויתפרו עלה תאנה. כי נאמר ב' מיני כיסויים לכסות ערוותם, שהגיע אליהם ע"י העצה"ד:

א.הם הכיסויים שעשו בעצמם, שהם עלה תאנה.

ב.הכיסויים שעשה להם הקב"ה, שהם כותנות עור.

ולפיכך כשהכתובים מרמזים של ישראל אחר שבירת הלוחות, אומר הזוהר, שהכיסוי של עלה תאנה, רומז על כיסוי של כנפי ציצית, שהם תשמישי מצווה, שנזרקים לאחר עשיית המצווה, כי אין בהם שום קדושה. והכיסוי של כותנות עור רומז על רצועות התפילין, שהם תשמישי קדושה שנגנזים. שיש בהם משום קדושה, אפילו אחר עשיית מצוותן.

ויעשו להם חגורות, כמ"ש, חגוֹר חרבךָ על ירך, גיבור. וזהו ק"ש. כי ק"ש כחרב כלפי החיצוניים, שחוגרים אותה על ירך. שנאמר בו בק"ש, רוממות אל בגרונם וחרב פּיפיות בידם. שק"ש, שקוראים בגרון, כמו חרב. וע"כ אומר עליו, ויעשו להם חגורות.



חזרה לראש הדף
Site location tree