החסרון העיקרי שעליו להתפלל, מהו

תשמ"ו - מאמר י"ב,

1985/86 - מאמר 12

הבריאה היא חסרון, יש מאין. האדם הוא מלא חסרונות. בכדי להצליח הוא צריך לדעת מהו החסרון העיקרי.

רצון לקבל לתועלת עצמו, בחינה ד' – גשמי. ולמעלה מרצון לקבל, לתועלת ה' - רוחני.

רצון לקבל בעמ"נ לקבל, תועלת עצמו, ה' נתן לנו, וממלא אותו כרצונו. כלים דקבלה לא צריכים לבקש, אלא תפילה בגשמיות היא רק על המילוי, למלאות חסרונותינו.

החסרון על רוחניות עוד לא נולד בנו, שחסר למלאות כלי דהשפעה. וזהו ההבדל בין רוחניות לגשמיות. ולא יעלה על הדעת, לחשוב כל היום על תועלת ה', בפרט שצריך לוותר על תענוגי אהבה עצמית לצורך תועלת ה'. שלרוחניות, הנקרא "לעשות נחת רוח ליוצרו", אין לאדם חסרון.

דתי לא בודק את עצמו, אם באמת הוא התקרב ללשמה, אין לו צורך לדעת מה זה.

וההבחן בין תפילה על גשמיות ועל רוחניות - שעל רוחניות קודם מתפלל על הכלי, על חסרון, שירגיש יסורים, בזה שאין לו רצון לעשות נ"ר לה'. ואח"כ, יכול להתפלל על השפע, שיכנס לתוך הכלי הרוחני.

שנכנס בעבודת ה', ורוצה להגיע לשלימותו, עליו להשקיע כל כוחותיו להשיג את הרצון לעשות נ"ר לה'. על זה לרכז כל תפילותיו, שה' יעזור לו בכלי חדש. אבל איך אפשר לבקש על מה שאין לו חסרון?

לא כל מה שאין נקרא חסר, אלא אם מרגיש יסורים שאין לו. אחרת הוא כמו בינה שלא חסר לה חכמה.

הסיבה, שמונעת טוב מהנבראים, שלא מגיעים לקבלת השפע, שלא מקיימים תו"מ כראוי – חסר לקיים תו"מ. והאדם לא מקיים, מחוסר חשיבות תו"מ של ה'.

ובא להחלטה, שרק ה' יכול לתקן את זה, אם יגלה לו קצת אור של תו"מ, שירגיש תענוג שבתו"מ, אז כל אחד תהיה ביכולתו לשמש את ה'. לכן צריך להתפלל לה', שיתן קצת שפע עליון, שאז כולם יתעסקו בתו"מ ברצון. אבל הכלי צריך לקבל אור לפי יכולתו לכוון בעמ"נ להשפיע.

לכן אין להתפלל על השפע, כי יקבל בע"מ לקבל, אלא יתפלל שה' יתן לו כלי, רצון להשפיע לה'. וכשיהיה לו הכלי הזו, אז יתגלה בו שפע העליון, וירגיש טוב ועונג, שבמחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו".

לכן יש לבקש מה' רק על כלי דלהשפיע.