אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / בראשית א', חלק ד' / תיקון פב"פ דזו"ן

תיקון פב"פ דזו"ן

327. בראשית ברא אלקים. בראשית, כמ"ש, ראשית עריסותיכם, שזה חכמה עילאה, הנקרא ראשית. כי כמו ראשית בכתוב, ראשית עריסותיכם, חכמה עילאה, אף ראשית הכתוב כאן, הוא חכמה עילאה. בינה השבה להיות חכמה.

ב' דבראשית מורה על הבית של העולם, הנוקבא דז"א, שבעת שמקבלת המוחין דחכמה, נעשית בית ליישוב העולם. להשקותה, שמקבלת המוחין מאותו הנהר, שנכנס בה. כמ"ש, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ונהר, האוסף הכול מעומק העליון, שמימיו אינם פוסקים לעולם, להשקות את הגן.

נהר, ישסו"ת, היוצא מעדן, שא"א, עדן, הוציא אותו מחוץ לראש. ועשה זאת, כדי להשקות את הגן, כדי שישסו"ת ישקה את הגן, הנוקבא דז"א. כי לולא יציאת ישסו"ת, לא היה לנוקבא שום מוחין. וישסו"ת אינו מקבל המוחין ישר מא"א, אלא ע"י או"א עילאין, הנקראים עומק העליון, שזיווגם לא פוסק לעולם.

328. ועומק העליון הזה, הוא בית ראשון, או"א, שהאותיות, הכלים, מסתיימים בשביל דק אחד, הגנוז בהם. פירוש, שב' מסכים הם, מנעולא ומפתחא. הסיום דאו"א במסך דמנעולא, מסך שלא נודע. ע"כ נקראים או"א עומק העליון. אבל ישסו"ת, ז"ת דבינה, מסתיימים על מסך דמפתחא, וע"כ הם נודע.

ומתוך עומק ההוא יוצאים שני כוחות, זו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים. כמ"ש, את השמיים, שהם זו"ן הגדולים, המסתיימים במנעולא. ואת הארץ, שהם זו"ן הקטנים, המסתיימים במפתחא. שמיים, לא כתוב, אלא השמיים, עם ה', שה' זו מורה שהשמיים יוצאים מתוך עומק ההוא הסתום מכל, משביל הדק שבאו"א, מנעולא. הכתוב, ואת הארץ, מורה, שנהר זה, ישסו"ת, הוציא ארץ, זו"ן הקטנים, כי או"א הוציאו השמיים, זו"ן הגדולים, וישסו"ת הוציאו הארץ, זו"ן הקטנים.

329. אבל מתחילה, בכלל שמיים הייתה הארץ. ויצאו שמיים וארץ, זו"ן, כאחד, דבוקים זה בזה באחוריים שלהם, כאשר האיר ראשית כל, כשהנוקבא קיבלה המוחין דחכמה, הנקראים ראשית כל, אז שמיים, ז"א, לקחו את הנוקבא, והושיבו אותה במקומה.

מתחילת יציאת הנוקבא, הייתה דבוקה בז"א, שהאירו שניהם באור אחד דחסדים. וכיוון שהיו בהשוואת הצורה בלי הפרש מזה לזה, נבחנים לדבוקים זה בזה. כי דבקות הרוחניים היא השוואת הצורה. ומקום הדבקות היה באחור של הז"א, מחזה ולמטה דז"א, ששם הכלים דאחוריים שלו. כי מחזה ולמעלה של כל פרצוף נבחנים לכלים דפנים, ומחזה ולמטה של כל פרצוף נבחנים לכלים דאחוריים.

ואח"כ, כאשר האיר ראשית כל, כשהנוקבא קיבלה המוחין דחכמה, הנקראים ראשית כל, אז נבחן שנוקבא נוסרה מז"א, שנפרדו זה מזה, כי עתה יש שינוי צורה בין ז"א לנוקבא, שהז"א מאיר באור החסדים והנוקבא מאירה באור החכמה. כי פירוד הרוחני אינו אלא רק שינוי צורה.

ואז שמיים, ז"א, לקחו את הנוקבא, והושיבו אותה במקומה. כי נפרדה ממנו. ונתן לה ז"א מקום בפני עצמה. כמ"ש, ואת הארץ. וא"ת, מורה על כלל כ"ב (22) אותיות, שהם מא' עד ת', א"ת. שמורה, כי נפרדה מהז"א, והשיגה כלים נפרדים בפני עצמה. כי כ"ב האותיות הם הכלים כולם של הפרצוף, שהרי כל החכמה מבוארת ע"פ כ"ב האותיות, ואין צריכים יותר.

330. כשחזרה הארץ לשבת במקומה, ונפרדה מאחוריו של ז"א, שמיים, הייתה הארץ תוהו ובוהו, לחזור להתדבק בשמיים כאחד, כמלפנים. משום שהארץ ראתה את השמיים מאירים, והיא נחשכה. כי אחר שנפרדה מז"א, ע"י אור החכמה, שקיבלה מישסו"ת, כי ישסו"ת עלה לראש א"א, ונעשה לחכמה, והשפיע לנוקבא, הנה אז הייתה לה חכמה בלי חסדים. כי א"א כולו חכמה, וז"ת אינם יכולים לקבל חכמה בלי חסדים. ע"כ נחשכה הנוקבא, וחשקה לחזור ולהידבק בז"א מאחוריו, כדי להאיר עכ"פ בחסדים, כמו הז"א.

ונמשך החושך בנוקבא, עד שיצא אור העליון, ונמשך אליה והאיר לה. ואז חזרה להסתכל בשמיים, ז"א, פב"פ. ואז נתקנה הארץ, הנוקבא, ומתמתקת מהדינים שהיו בה, שעלתה לעיבור לאו"א מחדש והשיגה מהם מוחין דפנים.

331. עתה מבאר, איך הנוקבא מקבלת את אור העליון הנזכר. ואומר, האור יוצא בצד ימין, כי הוא מקובל אל הז"א, ימין. והחושך נשאר בצד שמאל, הנוקבא. וז"א מפריד אח"כ את החושך מהאור, כדי שייכללו זה בזה. ואז בכוח ההבדלה הזו, מקבלת הנוקבא את האור מן הז"א. כמ"ש, ויַבדל אלקים בין האור ובין החושך. שע"י הבדלה זו, היום ולילה הזדווגו ונעשו יום אחד, כמ"ש, ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה, ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד.

ואין הכתוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, הבדלה ממש, כלומר, פירוד בין האור ובין החושך. אלא הפירוש הוא, כי היום בא מצד האור, שהוא ימין. והלילה באה מצד החושך, שהוא שמאל. וכשיצאו ושלטו כאחד, הפריד אותם, וההבדלה הייתה מצד הז"א, כדי להסתכל פב"פ ולהידבק זה בזה, שיהיו לגמרי אחד. שזו הבדלה בסדר ההארה, הנבחן לחלוקה של אהבה וחביבות וקיום העולם, כי הוא נוהג בזיווג לקיום העולם.

332. ז"א נקרא יום. וע"כ נאמר, שקרא האור יום. והנוקבא, קרא לה לילה. כמ"ש, ויקרא אלקים לאור יום, ולחושך קרא לילה. מהו החושך, שבכתוב, ולחושך קרא לילה? ואומר, שהוא החושך, שנאחז בלילה, שאין לה אור מעצמה ולא כלום. כלומר, הלילה, הנוקבא, אין לה מעצמה כלום, ואפילו החושך, הנאחז בה, אינו שלה אלא חושך הנמשך לה מאמא, צד השמאל שלה, הנבחן לנקודת השורוק שבישסו"ת. ואע"פ, שהחושך בא מצד האש, שהוא חושך, מ"מ אינו של הנוקבא עצמה, שאין לה כלום מעצמה.

אבל החושך נמשך, עד שמאיר מצד השפעת היום, עד שמקבל חסדים מז"א, הנקרא יום. ואז מתלבש אור החכמה באור החסדים, ונמצא, שהיום, ז"א, מאיר ללילה, נוקבא. אבל הלילה עצמה אינה מאירה מכוח השפעת היום, עד הזמן של גמה"ת, שכתוב, ולילה כיום יאיר.

חזרה לראש הדף
Site location tree