אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / המקובל / חלק ה'

חלק ה'

רחוב ראשי בוורשה.

קול של המון נשמע, והוא רק הולך ומתגבר.

יהודה מרים את ראשו.

לפתע הוא מגלה שהוא עומד במרכז הכביש, וההמון מתקרב אליו.

ממעל מתנוססים דגלים אדומים.

הם שרים את "האינטרנציונאל".

יהודה מוצא את עצמו בלב ההמון, והנה הוא צועד בשורות הראשונות. מעליו מתנוססים דגלים... לידו הולכים בחורים צעירים, נשים צעירות.

ידו של מישהו לוחצת את כתפו.

פניו של יאן מופיעות מתוך הקהל.

יאן ( מנסה לצעוק חזק יותר מהקהל): "ידעתי שלא תוכל להביט על כל זה מהצד."

מישהו שם בידו של יהודה דגל אדום.

ההמון צוהל: "אחווה! שוויון! חופש!"

יהודה מתחיל גם הוא לשיר עם ההמון.

אנשים מביטים בפליאה באדם החרדי שצועד עם דגל אדום בידו, וחוזר עם כולם על אותן סיסמאות.

אישה יפה צועדת מצידו האחד, יאן צועד מהצד השני.

יהודה מחייך...

חיוך של שמחה מאיר את הפנים של כולם.

פתאום, משני רחובות צדדיים מגיחים שוטרים רבים.

צעקות: " 'סתמו ת'פה, נבלות!!!"

השוטרים דוהרים אל ההמון, מנופפים באלותיהם.

מכות ניחתות על ראשם של האנשים...

ההמון נרעד.

בהלה אוחזת בו.

צעקות מההמון: "נבלות, מה אתם עושים?!"

אנשים נופלים על המדרכה, תופסים את ראשם בידיהם.

דם שותת מבין אצבעותיהם.

נבוט מונף מעל ראשו של יהודה.

פניו המעוותות של שוטר שצועק:

- "אאההה, יהודון! התחשק לך שוויון?!..."

ומיד יד חזקה דוחפת הצידה את השוטר, תופסת את יהודה בדש מעילו וזורקת אותו הצידה. יהודה מוצא את עצמו מוצמד לקיר של בית.

יאן עומד מעליו.

הוא דוחף את יהודה אל מבוא של בית.

יאן: "אתה חי? אם כך, קרא לבורא שלך!"

דרך דלת הבניין הפתוחה מעט נראים אנשים רצים...

שוטרים דוהרים אחריהם על סוסים...

מכים בהם ללא רחמים באלותיהם.

יאן: "אין למי לקרוא, הא?! אין. מכיוון שהוא לא קיים! תראה מה האל שלך מחולל!"

יהודה מנסה לענות משהו, אבל יאן קופץ עליו ולא מאפשר לו להוציא הגה מפיו.

יאן: "הוא לא קיים! לא! וגם אם הוא קיים, אז אף אחד לא צריך אלוהים כזה, מפני שידיו מלאות בדמנו!"

שני שוטרים מכים עד זוב דם בחור צעיר, שחוזר כל הזמן על אותן המילים:

- "לא אעשה זאת יותר, אדוני, לא אעשה זאת..."

קצין משטרה גורר בשערות את אותה אישה יפה שצעדה ליד יהודה.

יאן ( לוחש): "לא תוכל להסביר לי את זה. לא תוכל..."

הוא תולש את המגבעת מיהודה וזורק אותה על הרצפה.

לאחר מכן הוא קופץ אל הרחוב, ומתחיל לרוץ לעבר הסוס.

הוא קופץ על קצין המשטרה מאחור ומושך אותו מטה.

יאן חוטף את האישה ופונה לתוך סמטה צדדית.

ערב. הרובע היהודי בוורשה.

זוג זקנים מטייל ברחוב.

הם חולפים על פני יהודה, שיושב על מדרגות של בניין מגורים.

מעילו קרוע. ידיו משופשפות ומלאות בדם שהתייבש.

האישה: "אינך חש בטוב?"

יהודה ( מרים את ראשו): "כן, אני מרגיש רע מאוד."

האישה: "אני יכולה לעזור?"

יהודה: "איני יודע."

הוא קם ומתחיל לגרור את רגליו במורד הרחוב.

יהודה פונה אל הרחוב שבו הוא גר.

הוא עולה באיטיות במדרגות הבניין, פותח את הדלת והולך היישר לחדרו.

אימו פוסעת לעברו.

היא מביטה בו בפחד.

יהודה: "נפלתי. זה שום דבר."

רבקה: "שם, אצלך בחדר..."

היא לא מספיקה להשלים את דבריה. יהודה פותח את דלת החדר ועוצר על מפתן הדלת.

מאחורי שולחנו יושבים הרב פלדמן והמלמד שמואל.

אביו עומד בצד, ליד הקיר.

יהודה ( מיד): "אל תדאג, אבא, פשוט החלקתי ( פונה אל האורחים) שלום, כבוד הרב. שלום, הרב שמואל. משהו קרה?"

הרב פלדמן ( בוחן אותו במבטו): "אל תהיה מופתע, יהודה. הגענו לבקשת אביך, שמחה. אל תעמוד שם... שב."

יהודה מביט באביו וממשיך לעמוד.

הרב פלדמן: "אתה לומד קבלה, ובאשר לזה כבר לא ניתן לעשות דבר."

המלמד שמואל ( בקשיחות): "לאסור עליו ללמוד קבלה! כבר אמרתי זאת פעמים רבות. ואני חוזר על כך פעם נוספת!"

הרב פלדמן: "נו, זה כבר לא דבר פשוט כל כך."

המלמד ( ליהודה): "עברת כל גבול. מה שמספר לנו אביך, שמחה..."

שמחה מנסה שלא להביט ביהודה.

המלמד: "אביך אומר, שאתה אומר שהגויים שווי ערך ליהודים."

יהודה: "הדבר החשוב ביותר הוא, אם יש באדם השתוקקות לגלות את הבורא."

המלמד: "והעובדה שהוא גוי ולא יהודי, אינה חשובה?"

יהודה: "נכון. אינה חשובה."

המלמד מביט בכולם במהירות.

- "צריך לעצור את זה עכשיו. לאלתר! ( מצביע על יהודה) האדם הזה החליט להרוס את מה שאיחד בינינו לאורך דורות. הוא מסוכן לנו מאוד. יהודה, אנחנו אוסרים עליך ללמוד קבלה... ( הוא מתמלא כעס) הברוך המשוגע הזה, הנבל והבור הזה!"

הרב פלדמן: "שמואל, אני מבקש ממך."

המלמד: "אבל תראה למה הוא הופך את תלמידיו! ( ליהודה) אני חוזר, אנחנו אוסרים עליך ללמוד קבלה!"

יהודה: "איני יכול לשמוע בקולך, הרב שמואל. אתה אומר לי עכשיו להפסיק לנשום... להקריב את חיי... ואיני יכול לעשות זאת."

המלמד ( לרב פלדמן): "להטיל עליו חרם. ולהודיע על כך לכל יהודי פולין!"

הרב פלדמן: "אם איני טועה, הגשת בקשה... להפוך לרב?"

יהודה: "כן. הייתי רוצה לגשת לבחינות הסמיכה כדי לקבל תואר של רב ולהתחיל ללמד."

המלמד: "מההה???! ואתה חושב שזה אפשרי אחרי כל מה ששמענו?"

יהודה: "אני מבקש מכם מעט סבלנות, ואסביר לכם הכול..."

המלמד: "ומדוע אנחנו צריכים להקשיב לך?!"

הרב פלדמן: "חכה, שמואל. אנחנו נקשיב לך, יהודה."

יהודה: "אנחנו חייבים להכניס לכל מוסדות הלימוד שלנו במהירות האפשרית את ספר הזוהר. עלינו להתחיל ללמד את חכמת הקבלה כמקצוע חובה מהגיל הרך ביותר. כך נוכל למשוך אור לעולם ולעצור את הייסורים. אני יכול לפתח תוכנית לימודים. אני יכול להתחיל ללמד."

המלמד: "גוי אינו יכול ללמד יהודים! ואתה – גוי!"

דממה משתררת בחדר.

המלמד מעביר את מבטו מיהודה לרב פלדמן וממנו לשמחה. ואז מביט שוב ביהודה.

המלמד ( בנוקשות): "אני, כאחד מחברי הוועדה, אעשה כל שביכולתי כדי שלא תעבור את המבחן הזה. אתה לא תהיה לרב! איני יכול לאפשר לנגיף שבו נדבקת, להתפשט ולהחריב את העם שלנו!"

הוא קם ויוצא בחדות מהחדר.

הדלת נטרקת מאחוריו בחוזקה.

הרב פלדמן מניד בראשו לשלילה, תוך שהוא מביט בדלת שממנה יצא המלמד.

הרב פלדמן: "מדוע אתה חייב להיכנס לעימות עם כולם, יהודה? מדוע?!"

יהודה מתיישב. הוא מביט ברב פלדמן ולאחר מכן באביו.

שמחה אינו יודע היכן להחביא את עצמו.

הרב פלדמן ( ליהודה): "תסביר לי מדוע בחור פיקח כמוך לא יכול לשמור על לשונו כשצריך. אתה הרי בחור מבריק! אתה רוצה להיות לרב?"

יהודה: "כן"

הרב פלדמן: "אתה רוצה ללמד את העם?"

יהודה: "זו הסיבה היחידה שאני רוצה להיות לרב."

הרב פלדמן: "אז תנהג בפיקחות, וכשצריך – גם בעורמה... ראה מה עשית למלמד! הוא כבר רועד רק מלראות אותך. הוא כמעט איבד כאן את שפיותו. ובמה הוא אשם? כך לימדו אותו. צריך להסביר לו הכול בצורה אחרת לחלוטין."

יהודה שותק ומביט ברצפה.

יהודה: "אני מנסה, אבל איני מצליח."

הרב פלדמן: "נו, הנה... הכרה בשגיאות זו כבר התקדמות. כל הכבוד. וכעת, ספר לי את מה שלא הספקת לספר לו."

יהודה מביט בחשד ברב פלדמן.

יהודה: "לספר הכול?"

הרב פלדמן: "למה אתה מחכה? אנחנו, היהודים, רֵעים. כן?"

יהודה נע במקומו בחוסר נוחות.

הרב פלדמן: "אמרתי שאין לך ממה לחשוש, אז אין לך ממה לחשוש! דבֵּר!"

יהודה ( מחליט): "עיני כל העולם נשואות רק אלינו."

הרב פלדמן: "כך היה תמיד."

יהודה: "עכשיו זה יהיה חד במיוחד. לא יהיו לנו הקלות."

הרב פלדמן: "למה? למה דווקא עכשיו?!"

יהודה: "מתחילה מאה איומה. מאה של ייסורים עצומים. של שנאה עצומה. של אגואיזם עצום. לא היה דבר כזה מעולם... ואנחנו נהיה אשמים בכל ייסורי העולם."

הרב פלדמן: "כך סוברים הגויים?"

יהודה: "כך סוברת הקבלה. ספר הזוהר. אני חושב כך. כך חושב הבורא."

הרב פלדמן שותק.

ניכר שמחשבות רבות מתרוצצות בקרבו.

יהודה ( בלהט): "אנחנו אלה שלא מאפשרים לבורא להתגלות בעולם הזה."

הרב פלדמן: "אנחנו עם הבורא, אנחנו מקיימים את התורה והמצוות..."

יהודה: "אל לנו להתרברב בזה. אל לנו למלא את עצמנו בידע. אל לנו להתגאות בכך שאנחנו מקיימים את המצוות כלשונן... לא!"

שמחה: "יהודה, שתוק!"

הרב פלדמן: "שימשיך!"

יהודה: "צריך לקיים את המצוות רק כדי לגלות את הבורא, את האור, את האהבה לכל העולם. עלינו להפוך לצינורות שמפיצים את האור... ולא את החושך..."

שמחה מביט בבנו בפחד וביראה.

הרב פלדמן: "אם תדבר כך, איש לא יבין אותך. אתה חד וישיר מדי."

יהודה: "אבל אתה הרי ביקשת את כל האמת."

הרב פלדמן: "אבל לא עד כדי כך."

יהודה: "אשתדל שיבינו אותי. אחפש דרכים להסביר את עצמי בצורה פשוטה יותר... כדי שיבינו... אשקיע את כל המאמצים בכך. לאיזו עוד מטרה ניתנו לי החיים הללו?! אחרת... אחרת מצפים לנו, ולכל העולם, ייסורים עצומים."

הרב פלדמן: "ואיך אתה יודע את זה?"

יהודה: "אני יודע."

הרב פלדמן: "מאין?"

יהודה: "אני רואה."

הרב פלדמן מביט בו ושותק.

שקט שורר בחדר.

מבעד לחלון מטפטף גשם.

חזרה לראש הדף
Site location tree