אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / המקובל / חלק ז'

חלק ז'

ביתו של הרב אשלג. לילה.

הרב אשלג כותב.

העט מניב שורות מסודרות, ונשמע קול לחישתו של הרב אשלג:

- "אבל איך אפשר לעשות זאת?! איך נוכל לחיות על פי החוק שלו, אם נולדנו כמו חמורים, שנמצאים בריחוק מרבי ממנו? הוא – האור לכולם, ואנחנו – הנקודה הנמוכה ביותר של השִפלות והזוהמה, שחיה אך ורק לשם עצמה... איך נוכל להתעלות אל הבורא?!"

דפיקה שקטה בדלת.

כולם ישנים. יהודה ניגש לפתוח את הדלת בעצמו.

העגלון עומד על מפתן הדלת. הוא מחזיק בידיו את ספר הזוהר.

יהודה מביט בו ושואל מיד:

יהודה: "מתי?"

העגלון: "הלילה. לפני שעה. הדבר האחרון שהוא ביקש היה למסור לך את זה מיד, כבוד הרב."

הוא נותן לו את ספר הזוהר ופתק.

העגלון ( בחופזה): "אני רץ לדרכי, איני רוצה להשאיר אותו לבדו... הוא נעשה פתאום כל כך קטן."

פניו של העגלון מתקמטות פתאום והוא מתחיל לבכות כמו ילד.

הוא מנגב את עיניו בכפפתו המלוכלכת, והלכלוך נמרח על פניו.

העגלון: "בעודו בחיים הוא נראה לי גדול כל כך! אתה, כבוד הרב, הוספת לו ככל הנראה עוד כמה ימים. ( מוסיף אפילו קצת בשמחה) הוא נפטר בשקט. הוא חייך כשנפטר."

הוא משתתק.

מקמט את הכפפות בידיו, ומביט בהן.

העגלון: "מה אעשה עכשיו... לבדי?"

העגלון מסתובב ומתחיל לרדת בכבדות במדרגות.

הרב אשלג פותח את המכתב.

עיניו קוראות במהירות את הכתוב.

השורות רצות.

השפתיים ממלמלות:

"עכשיו הבורא ייקח אותי אליו. אבל לפני כן הוא העניק לי זכות גדולה – הספקתי לקרוא ספר כזה! על הנשמה שלי, על כל העולם, על המסלול שכולם יעברו בדרך אליו. הוא מזמין אותנו אליו לסעודת מלכים. הוא ערך בעבורנו שולחן, אבל אנחנו לא באים. תספר להם על זה. תהיה סבלני כלפיהם, כמו כלפי ילדים. תספר להם על האושר שהכין בעבורם הבורא. תודה לך. אתה נשאר כאן כדי לעשות את העבודה הזאת. אני סומך עליך, הרב יהודה האהוב שלנו... היינו צריכים להיפגש, והייתי חייב לומר לך את כל זה. אבי המסכן... הוא אינו יודע עד כמה נפלא הבורא."

מישהו מכסה את כתפיו של הרב אשלג בשמיכה.

הוא מסתובב. מאחוריו עומדת רבקה.

רבקה: "אסור לך להתקרר."

הוא מביט בה, ועל פניו עולה הבעה של הכרת תודה.

רבקה: "יש לי תחושה כזאת, שזה בכלל לא היה ילד."

יהודה: "אז מי זה היה?"

רבקה: "זה היה הוא, הבורא."

חדרו של הרב אשלג. אותו הלילה.

הוא יושב ליד השולחן באותה תנוחה מוכרת. מכוסה בשמיכה. לפניו ספר הזוהר שהחזיר העגלון. מבין דפי הספר נראה גבעול מיובש.

הרב אשלג פותח את הספר בסימנייה, ורואה מספר שורות שנכתבו בידי ילד.

הוא מספיק לקרוא את השורה הראשונה: "למצוא אותו בתוכי."

והאותיות מיד מתחילות להתקרב אליו במהירות...

דרך חולית נפרסת בפניו כמו שטיח.

מאחוריו נותר הפתח לנקיק. עץ גדול – התיבה, שוכב על הצד. חללו פונה כלפינו.

חוזרים לחדר לרגע.

הרב אשלג מסתכל בחלון.

הנוצה טובלת בדיו.

- "הגיע הזמן לעזוב את התיבה." [1] - הנוצה מולידה שורות ישרות.

הבזק של אור. יום בהיר אחרי הסערה. דרך חולית מטפסת מעלה בין ההרים. יערות מוצללים עולים מעלה.

- "התיבה שמרה עליך מפני עצמך. וכעת התחזקת. הגיע הזמן לצאת מתוכה."

הרב אשלג הולך בין שדות פורחים ומביט על היופי האינסופי הזה.

אבל הנוצה כותבת שורות אחרות:

- "חכה לנפילות – היה מוכן אליהן." [2]

חדר. הרב אשלג מביט בחלון.

- "אתה הרי נכנס עמוק לנבכי ה'אני' שלך. וחשוך שם... מאוד."

ופתאום, האדמה נסדקת לפני הרב אשלג...

והוא נופל אל תוך התהום שנפערת לפניו, לתוך בור שחור,

נחבט במעופו בפינות המסולעות,

ועף, ע---ף למטה.

ההד מגביר את צעקתו:

- "אאאאהההההה!!!"

הוא משתטח על רצפת האבן של אולם חשוך למחצה.

כוח בלתי נראה מעמיד אותו על רגליו,

מסובב על עקביו ודוחף קדימה.

הרב אשלג צועד כמה צעדים בכוח האינרציה.

שורה חדשה מופיעה על הנייר:

- "אינך מבין עדיין מי אתה באמת..."

האולם מואר בלפידים מארבעת צדדיו.

לפתע הרב אשלג רואה ממש מולו כס מלכות מזהב, ואדם יושב עליו.

הרב אשלג תופס את אחד הלפידים מהקיר ומרים אותו מעל ראשו.

על הכיסא שלפניו יושב פרעה. [3]

פניו של פרעה הם פני הרב אשלג.

חדרו של הרב אשלג.

הספר פתוח בפרשת "מקץ".

מעל השורות: "בוא אל פרעה" נכתב בכתב ידו העדין של הילד משה: "לראות אותו ולנצח אותו." [4]

יום המחר. כיתה.

עיני כל הנוכחים נשואות שוב לרב אשלג.

הרב פלדמן שוב יושב בפינת הכיתה.

הרב אשלג עוצר לפני חיים.

הרב אשלג: "שאלת איך נוכל לחזור שוב אל הבורא?"

חיים: "כן. לא הצלחתי להירדם. חשבתי על זה כל הזמן."

הרב אשלג: "אתה מרגיש שאינך יכול לסבול את מצבך?"

חיים: "כן. כך אני מרגיש."

הרב אשלג: "מדוע?"

חיים: "אני מרגיש שאין סוף לסבל הזה."

הרב אשלג: "אתה יודע מדוע אתה סובל?"

חיים: "אני מרגיש ריק... הכול חסר טעם... דבר לא משמח אותי."

הרב אשלג ( בתקיפות): "אתה אשם בכך!"

חיים ( מופתע): "אני?!"

הרב אשלג: "מי אם לא אתה? אתה הוא זה שלא מאפשר לבורא להתגלות!"

חיים: "אני אוהב את הבורא!"

הרב אשלג: "לא את הבורא אתה אוהב, אלא את עצמך..."

חיים: "לא. איני מרגיש כך."

הרב אשלג ( מצביע עליו בתקיפות): "זה השלב הראשון שאנחנו חייבים לעבור: ( מתיישר, מביט בנוכחים) להבין שאיננו צדיקים אלא שקרנים וגנבים, השונאים את כולם מלבד את עצמנו..."

הבזק של אור.

לאור הלפידים, פרעה בעל פני הרב אשלג מביט מכס הזהב ברב אשלג.

קולו של הרב אשלג נשמע ברקע: "זה לא ניתן לכל אחד. זר לא ייכנס לשם. היחידים שנכנסים הם אלה שליבם שבור. מי שאינם מסוגלים לחיות אם לא יקבלו מענה לשאלה לשם מה אנו חיים. רק להם אפשר לגלות את האמת. רק הם יחזיקו מעמד. רק הם יוכלו לרדת לתהום שאולה, למקום שלאיש מעולם לא היה האומץ להציץ אליו – אל תוך עצמם. לתוך החושך הגדול ביותר של האגואיזם שלהם. ומה הם רואים שם?"

הבזק. פרעה בעל פני הרב אשלג יושב על כיסאו.

קולו של הרב אשלג: "את פניו הנוראות של בעל הבית שלו."

פרעה מחייך.

הוא מצביע על הכס המוזהב שניצב לידו.

כוח כלשהו דוחף את הרב אשלג קדימה.

והנה הוא כבר יושב לצד פרעה.

הוא מנסה לקום, אבל אזיקים מזהב נסגרים על ידיו ורגליו, קושרים אותו לכיסא.

קולו של הרב אשלג: "פרעה הוא מהותנו. במהלך כל חיינו אנחנו עובדים רק בעבורו. הוא שולט בנו. הוא – הטבע שלנו, ה'אני' שלנו."

פרעה יושב על הכיסא וצוחק.

הוא מוריד את טבעת הזהב מאצבעו ומציע אותה לרב אשלג. והיא, כמו נדבקת לאצבעו.

כיתה.

אהרון: "פרעה אינו אדם? כתוב בתורה ש..."

הרב אשלג: "התורה אינה מדברת על בני אדם."

אהרון: "איני מבין. ומה עם אברהם? משה? סיפור עבדות מצרים?"

הרב אשלג: "אם אתה קורא כך את התורה, אתה הורג אותה... ואת עצמך. אין שם ולו מילה אחת על העולם הזה. אין שם אנשים. התורה מתארת את הכוחות שמובילים אותך לבורא. התורה היא הוראה עתיקה לגילוי הבורא. הזוהר – הוא המפתח להוראה הזאת."

אהרון: "אז פרעה הוא כוח?"

הרב אשלג: "ועוד איזה! כוח עצום!"

אהרון: "והוא נמצא בתוכי?"

הרב אשלג: "פרעה חי בכל אחד מאיתנו."

אהרון: "ואנחנו עובדים לכוח הזה?"

הרב אשלג: "הוא שולט בנו. הוא – כל מחשבה שלנו, כל פעולה שלנו, כל החיים שלנו. ואם נבין את זה... אם נרגיש שזה בלתי נסבל – זה יסמל את העובדה שאיננו רוצים בכוח הזה אלא בבורא. בהיותנו שונאים את האגו, אנחנו עושים את הצעד הראשון לעבר הבורא."

שוב הוא מקיף במבטו את הכיתה.

שוב משתררת דממה.

חיים ( ברור מאוד, כמעט הברה אחר הברה): "איך אפשר לבוא אל פרעה? איך אפשר לשנוא את האגו שלנו? איך?!"

דלת הכיתה נתפתחת ויהודי זקן פונה לרב אשלג בהכנעה.

היהודי הזקן: "התפילה מתחילה, כבוד הרב."

הרב אשלג ( לתלמידים): "לכו, התפללו וחשבו על הדברים שלמדנו היום."

התלמידים יוצאים מהכיתה.

הרב אשלג יושב ומסתכל בידיו בריכוז.

הן רועדות.

בית כנסת.

הוא נכנס לבית הכנסת. היהודים מתלחששים, מביטים בו...

יהודי זקן מפנה לו מקום ביראת כבוד.

הרב אשלג ממשיך הלאה.

תלמידיו, חיים ואהרון, קמים לכבודו. הוא חולף על פניהם.

הוא מתבקש להתקרב לספר התורה, להיות הקרוב ביותר אליו.

מפנים לו מקום ממש מול ההיכל, אבל הוא מסתובב וניגש אל החלון.

אך גם שם לא עוזבים אותו לנפשו.

רב הקהילה מתקרב אליו ולוחץ את ידו.

הרב: "תלמידיך מספרים לי, הרב אשלג, איזה מורה גדול יש להם... הייתי רוצה שתיתן גם לנו, הזקנים, מספר שיעורים... את הנושא תוכל לבחור בעצמך..."

הם מסתכלים עליו ומחכים לתשובתו.

הוא שותק.

הרב: "כבוד הרב אשלג יהיה החזן היום."

הרב אשלג לא זז ממקומו.

הרב: "נו, הרב אשלג... ראה איך כולם מחכים לך..."

הרב אשלג( פתאום, בקול רב ובבהירות): "אתם זקוקים למישהו שתוכלו להשתחוות לפניו?!"

הלחשושים משתתקים.

הדיבורים מסתיימים.

כולם מסתובבים אליו.

הרב: "לא הבנתי אותך..."

הרב אשלג: "הבורא לא מספיק לכם?! ( מקיף את חלל בית הכנסת במבטו) כמובן, הוא הרי איפשהו שם... גבוה גבוה! אתם זקוקים למישהו כאן, קרוב, שיהיה בכיס שלכם... מישהו שתוכלו לראות, להציץ לתוך פיו, לפנות לו מקום, לנשק את ידו!... אתם צריכים מישהו לכבד כאן, על פני האדמה הזאת, בבית הכנסת הזה!"

לחשוש כלשהו נשמע פתאום.

צעקה.

תנועה.

פליאה ופחד על פני הנוכחים.

הרב אשלג: "אבל דעו לכם – זה לא יהיה אני."

חיים: "אתה חש בטוב, כבוד המורה?"

הרב אשלג: "אני חש מצוין, חיים."

רב הקהילה: "אתה בטוח בכך?"

הרב אשלג: "בטוח לחלוטין."

שקט שורר בחלל בית הכנסת.

רב הקהילה ( מסתכל בכולם ומגחך קלות): "והאדם הזה לקח על עצמו ללמד אותנו משהו?!"

קול נשמע מהקהל: "לזרוק אותו מכאן."

יהודי זקן ( שהיה בשיעור של הרב אשלג): "תסתכלו על הגאוותן הזה! רק לפני דקות ספורות הוא 'זימר' לנו כאלה דרשות... הוא הכפיש כל כך את האגו, שאפשר היה לחשוב שעומד לפנינו צדיק. והנה, מתגלה פרצופו האמיתי!"

קול: "הסתלק מכאן!"

קול: "החוצה!"

הרב אשלג עובר ביניהם.

האנשים מפנים לו מקום.

חיים ואהרון מנסים לצאת אחריו.

אבל רב הקהילה עוצר בעדם.

רב הקהילה ( בקול רם): "אם תצאו עכשיו, אתם יכולים לשכוח את הדרך חזרה. לא נקבל אתכם כאן יותר."

מספר יהודים מקיפים מיד את חיים ואהרון ולא מאפשרים להם לעבור.

אהרון חוזר מיד למקומו.

חיים עומד מוקף ביהודים.

הוא מביט בכאב ובצער ברב אשלג מתרחק מבית הכנסת.

הדלת נסגרת מאחורי גבו של הרב אשלג.

רחוב. לפני חצר בית הכנסת.

הרב אשלג יוצא מבית הכנסת.

הרב פלדמן יוצא בעקבותיו.

הרב פלדמן: "חכה!"

הרב אשלג עוצר.

הרב פלדמן: "לו רק הייתי יכול להמשיך להיות תלמידך..."

רב הקהילה מציץ מבית הכנסת.

מאחוריו נמצאים עוד כמה יהודים וחיים שמתחבא ביניהם.

רב הקהילה ( בחומרה): "הרב פלדמן, התפילה החלה. עזוב אותו, בכל מקרה הוא לא יבין דבר. ( בטון שדומה מאוד לפקודה) היכנס כבוד הרב. אנחנו מחכים לך."

הרב פלדמן עושה תנועה כדי להושיט את ידו לרב אשלג, אבל עוצר את ידו באוויר.

הוא מסתובב על עקבותיו, מרכין את ראשו וחוזר במהירות לבית הכנסת.

חיים רואה איך הרב אשלג מתרחק.

הוא נותר לעמוד לבדו על מפתן בית הכנסת.

יד של מישהו יוצאת מבית הכנסת ומושכת אותו פנימה.

הוא אינו מתנגד לה.

חדרו של הרב אשלג. לילה.

רגליים יחפות עומדות על אבנים מחודדות.

הרב אשלג רוכן מעל ספר.

בפינה, בחושך, יושבת רבקה. תינוקה בידיה.

ברוך שלום בן שמונה ימים ישן לידה, נצמד אליה. [5]

היא מרדימה אותו ומביטה בבעלה.

רבקה: "מבקשים מאיתנו לעבור מכאן, מהר ככל שניתן. בעל הבית אינו רוצה לחכות אפילו יום אחד."

הרב אשלג ( מרים את ראשו אליה): "אינך רואה שאני עובד?"

רבקה: "סלח לי. פשוט רציתי להגיד שאטריד אותך בבוקר. עלי להתחיל לאסוף את הדברים. מצאתי דירה חלופית. בבוקר יגיע העגלון ונעביר את הכול לשם."

הרב אשלג ( מביט בה ארוכות): "אני מצטער שאני מוסיף לך דאגות."

הרב אשלג קם. ופתאום...

הבזק.

האולם החשוך למחצה של פרעה.

שלשלאות הברזל שהחזיקו את ידיו ורגליו של הרב אשלג נופלות לפתע.

הוא מנסה לקום מכיסאו, אך אינו מסוגל.

חדרו של הרב אשלג. הוא צועד לעבר רבקה, אך רגליו בוגדות בו. רבקה לא מספיקה לתפוס אותו. הוא נופל על הרצפה.

הבזק. הוא רואה את פניו של פרעה.

פרעה צוחק.

חדר.

הרב אשלג מנסה לקום, ואינו מצליח.

רבקה רוכנת מעליו, תומכת בראשו.

- "מה קרה לך?!" היא צועקת בפחד.

הבזק. פרעה נוגע בו באצבעו ומיד לאחר מכן הרב אשלג נזרק עם כיסאו לעבר הקיר.

פרעה מרים את ידו ופתאום הרב אשלג רואה בבהלה איך גם ידו שלו מתרוממת ומחקה את תנועתו של פרעה.

בחדר. הרב אשלג אינו מסוגל לקום.

פרעה רוקע ברגלו, וגם רגלו של הרב אשלג חוזרת על אותה התנועה.

פרעה מסמן לרב אשלג לקום, והוא קם.

פרעה מסתובב סביב עצמו, וכך גם הרב אשלג.

פרעה עושה צעד לעבר הרב אשלג, וגם הוא עושה צעד לעברו.

בעיני הרב אשלג נראות דמעות של חוסר אונים.

- "מה קרה? זה הלב?!" עיניה הגדולות של רבקה מתמלאות חרדה.

- "השורות הראשונות..." לוחש הרב אשלג בעייפות... הוא מתכווץ בניסיון להיזכר בהן, ואינו מצליח. [6] "דע, כי טרם..."

רבקה ( בפחד): "שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים..."

הרב אשלג מביט בה.

- "אל תפחיד אותי, יקירי... קדימה, חזור אחרי: 'שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים...'"

הרב אשלג ( חוזר אחריה): "שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים..."

פניו מתעוותות.

רבקה: "היה רק אור עליון פשוט..."

הרב אשלג משמיע מעין נהמה, תוך שהוא מנסה לבטא את המילים...

רבקה ( בעדינות): "אל תמהר. הירגע."

הרב אשלג: "היה רק אור עליון פשוט..."

רבקה: "ממלא את כל המציאות..."

הרב אשלג: "ממלא את כל המציאות..."

רבקה תומכת בו, מביטה אל תוך עיניו, כמו היה ילד.

רבקה: "ולא היה, ( חוזרת על עצמה) ולא היה..."

הרב אשלג: "ולא היה..."

רבקה: "שום מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל."

הרב אשלג: "שום מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל."

( מוסיף בייאוש): "אני לא זוכר!"

רבקה: "אתה זוכר הכול! אתה זוכר הכול! 'אלא הכול היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא...'"

הרב אשלג: ( בעייפות, בקושי מבטא את המילים): "אלא הכול היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא..." ( מתאמץ להיזכר)

רבקה: "וכעת נסה בעצמך. היזכר, יקירי, היזכר!"

הרב אשלג ( מתגבר על עצמו): "ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף..."

רבקה: "כן..."

הרב אשלג: "אלא הכול היה אור אחד פשוט..."

רבקה: "כן, כן!"

הרב אשלג: "שווה בהשוואה אחד, והוא הנקרא אור אין סוף."

רבקה: "כל הכבוד!"

הרב אשלג ( מתנשף, חוזר אחריה): "כל הכבוד..."

הרב אשלג יושב על כיסא נדנדה. רבקה מלטפת אותו ואומרת:

- "אתה רואה, זכרת הכול. עוד מעט הכול יעבור."

הרב אשלג מושך אליו את הספר.

השורות מיטשטשות אל מול עיניו.

הרב אשלג ( לרבקה): "לכי, לכי, יקירתי... אני אסתדר..."

אצבעו נעה על שורות הספר.

השפתיים נעות, מרכיבות את האותיות למילים.

אבל הוא אינו מצליח לבטא אותן.

היד נופלת למטה.

הרב אשלג ישן.

המנורה מעלה עשן. אור השחר מפציע.

הרב אשלג פותח את עיניו.

הוא שוכב על המיטה, לבדו בחדר.

הוא קם בקושי, ניגש אל החלון ופותח אותו לרווחה.

רוח חורפית מקפיאה עוטפת את פניו.

הרב אשלג לוקח נשימה עמוקה, שואף אותה אל ריאותיו.

בוקר. עגלה עם מיטלטלים מתנדנדת על הרחוב העקום. העגלון קורא בקול את "קהלת".

העגלון: "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים.הבל הבלים, אמר קהלת, הבל הבלים, הכול הבל.מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?"

על שקי הבגדים שבעגלה יושב הרב אשלג שאיבד משקל רב באותו לילה. לידו יושבים ברוך שלום הצעיר ורבקה עם תינוק על ידיה. חלונותיה של ורשה חולפים לידם...

ונשמע קולו של העגלון: "דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת."

המדרכה המרוצפת מיטשטשת לפתע לנגד עיניו...

הצל השחור של העצים מתנדנד על רקע השמים התכולים...

עוברים ושבים מביטים בפניו...

נשמע קולו המרוחק של העגלון:

- "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש."

- "אני רוצה," לוחש הרב אשלג. "אני צריך..." הוא ממלמל בקושי "להגיע לברוך הזקן."

- "בסדר." אומרת רבקה.

- "הסתובב!" היא פוקדת על העגלון. "אני מכירה את הדרך."

ערב. דרך כפרית.

הם מתקרבים אל ביתו המט לנפול של ברוך.

- "עצור," ממלמל הרב אשלג בקושי רב. "חכו לי כאן."

העגלה עוצרת על הכביש. הרב אשלג יורד ממנה והולך לביתו של ברוך.

הנה הם – תריסי החלונות השחורים מרוב גשם.

מבין החרכים מביטות עיניו הכחולות של ברוך ברב אשלג.

הרב אשלג ( ממלמל): "תן לי להיכנס."

ברוך ( בגסות): "בשביל מה באת? אין לי מה לתת לך!"

הרב אשלג: "עייפתי."

ברוך: "לא אמרתי לך שהדרך תהיה קלה."

הרב אשלג: "ל נ ו ח ק צ ת."

ברוך: "שטויות! לך מכאן! הסתובב, אתה שומע?!"

הרב אשלג: "איני רואה כלום! הוא לעולם לא יעזוב אותי..."

ברוך: "בכיין! איך הוא יכול היה לבחור בך, חלשלוש שכמוך! מה, הוא עיוור?! לא רואה מי עומד לפניו? ( בצעקה חדה) הסתלק מכאן!"

הרב אשלג מסתובב, כמו מתוך חלום.

ברוך: "לעברו ( ברכות ובלחש) הרי אמרתי שאני כבר לא מורה בעבורך, יהודה... יהודל'ה..."

הרב אשלג מתיישב בכבדות על הר הגזעים, מצמיד את גבו לקיר הבית, וסוגר את עיניו באפיסת כוחות.

ומיד, מים קרים ומלוכלכים נשפכים על ראשו.

על מפתן הדלת עומד ברוך שהזדקן עד מאוד.

לבושו מרופט, שערו מפוזר.

הוא מחזיק דלי בידיו.

ברוך: "הרי אמרתי לך – לך! לא לשבת! ללכת! הראיתי לך את הדרך!"

רבקה יורדת מהעגלה שעומדת לא רחוק, ורצה לעברם.

היא מגיעה אליהם ורוכנת מעל הרב אשלג הרטוב.

רבקה ( אל יהודה): "מה הוא עושה לך?!"

( אל ברוך) "זה בעלי! מה אתה עושה?!"

ברוך ( כלאחר יד): "קחי אותו!"

רבקה עוזרת לרב אשלג לקום.

רבקה: "הכול יעבור, יקירי, הכול יעבור..."

לפתע, ברוך קופץ מדלת ביתו וממש קורע את הרב אשלג מרבקה.

הוא לוחש באוזנו:

- "לפני כל מדרגה יש תהום. הרי לימדתי אותך – בלי תהום אין עלייה!"

הרב אשלג ( ממלמל): "הוא לא עוזב אותי."

ברוך: "אתה לא דורש מספיק. יש רק כוח אחד. דרוש אותו!"

הרב אשלג: "אני דו... רש..."

ברוך: "אז אתה לא דורש מספיק!"

הרב אשלג: "אני דורש... מהבורא... עזרה..."

הרב אשלג נתלה על ידיו של ברוך.

רבקה עוזרת לו לתמוך בו.

רבקה: "עזור לו... אם אתה יכול..."

ברוך: "איני יכול עוד."

הרב אשלג ( ממלמל לעצמו): "אני מיילל... והוא לא שומע... הוא עוזב אותי... ופרעה מצא..."

רבקה: "מה הוא אומר שם?"

ברוך: "הוא בסדר... המקום שבו הוא נמצא... זה גובה עצום... ע צ ו ם! הראש שלי מסתובב מהגובה הזה... קחי אותו. הכול יהיה טוב, אישה!"

רבקה עוזרת לרב אשלג ללכת.

הוא גורר את רגליו בכבדות על שביל העפר, ונעזר בה.

ברוך ( לרבקה): "את רואה, הבורא זיכה אותך. וגם אותי, הוא זיכה בזקנותי. ראי איזה פלא גדל בידינו..."

הוא מביט לעברם של רבקה והרב אשלג המתרחקים, ומנענע בראשו.

*

עוברות חמש שנים ארוכות.

הן חולפות בחיפוש מתמיד אחר מורה.

הרב אשלג הופך את כל ורשה – הוא עובר ידענים, חכמים, רבנים ידועים.

מספיקות לו שעות, ולעיתים אף דקות ספורות, כדי להבין שהוא מתקדם הרבה יותר מהם.

לעיתים הם שולחים אותו מעליהם בעצמם באומרם:

- "מה נוכל לתת לך, הרב אשלג? איננו חושבים שתוכל למצוא מישהו שיהיה לך למורה. בקש מהבורא. דבר מלבד זה לא נותר לך."

והוא מבקש.

אבל המורה לא מופיע.

*

צילומים דוקומנטריים בשחור לבן משנות 1914-1912.

חיילים יפניים מובילים נזירים שבויים.

טיבט נקבעת כשטח סיני.

המון יוצא אל רחובות לונדון כדי לבכות את מות יקיריהם שנספו על ה"טיטאניק".

וודרו ווילסון מנצח בבחירות לנשיאות בארה"ב.

צ'ארלי צ'פלין משחק בסרטו הראשון "מתפרנסים".

טרוריסטים סרביים הורגים את הארכי-דוכס פרנץ פרדיננד, שליט אוסטריה.

פורצת מלחמת העולם הראשונה.

חיילים רצים לעבר גדר תיל.

חייל גרמני צעיר רץ לעברנו, נעצר מול המצלמה, ומחייך.

זהו אדולף היטלר, שעדיין אינו מוכר לאיש.

*

רחוב בוורשה.

הרב אשלג פוסע ברחוב בעייפות.

יש תחושה שמישהו עוקב אחריו.

אכן כך.

אדם זקן ולא נעים למראה עוקב אחרי יהודה.

קולו של המספר: "על המכתב הזה נודע רק לאחר פטירתו של הרב אשלג. הנה הוא."

מכתב תלוש מעט מצדדיו, שהצהיב מפאת הזמן שחלף מאז נכתב, עולה באיטיות על המרקע. כתב היד ישר ומסודר להפליא. המצלמה נעה לאורך שורות המכתב.

קולו של המספר: "הוא נכתב בכתב ידו וצריך היה להישמד, כמו רבים ממאמריו ומכתביו שהרב אשלג ציווה לשרוף. אבל המכתב הזה שרד בדרך נס."

הרב אשלג פונה לרחוב צר.

האדם ממשיך לעקוב אחריו.

עוד פנייה.

האדם אינו מרפה.

קולו של הרב אשלג ( ביידיש): "בי"ב ימים לחודש מרחשוון בשישי בשבת בבוקר בא אלי איש אחד."

דפיקה בדלת.

הרב אשלג פותח את הדלת.

פניו מיוסרות.

הוא מביט באדם שאת פניו אנחנו לא רואים.

האיש עובר את מפתן הבית.

קולו של הרב אשלג: "נתגלה לי שהוא חכם גדול, בקי ברזי חכמת הקבלה ובכל מיני חכמות."

האיש נכנס לחדרו של הרב אשלג.

הרב אשלג נסוג לאחור.

עדיין לא רואים את פני האיש.

קולו של הרב אשלג: "וכבר בתחילת דיבורו הרגשתי בו וטעמתי כי חכמת אלקים בקרבו, וכל דבריו בהפלגה גדולה..."

ורשה. לילה.

הרב אשלג ומורו יושבים ליד שולחן גדול.

חדרו המוזר והקטן של המורה, ובו רק שולחן, שני כיסאות, קירות עירומים ומזרן על הרצפה. עדיין לא רואים את פניו של המורה.

הרב אשלג מקשיב לו בתשומת לב.

הוא מרגיש כל מילה.

קולו של המורה ( שקט, מונוטוני): "הבריחה מתרחשת בלילה, [7] באפיסת כוחות מוחלטת."

הבזק.

אש הלפידים מרצדת ומאירה את קירות האולם.

הרב אשלג יושב על הכס.

ראשו התשוש נפול.

קולו של המורה: "הוא יגיע בחצות, אל תפספס את בואו. הוא קטן, אבל חזק, עדין ולכן מדויק. הוא – המענה לתפילה שלך. זהו משה." [8]

הרב אשלג מרים את ראשו.

הוא רואה את פרעה.

פרעה מביט בו.

קולו של המורה: "משה הוא הרצון העצום שלך לברוח מפרעה."

לילה בוורשה.

הרב אשלג ומורו המסתורי יושבים מאחורי שולחן.

אצבעו של המורה צפה מתוך החשיכה וחוזרת לתוכה.

עיניו של הרב אשלג בוערות.

קולו של הרב אשלג: "עסקתי עמו ג' חודשים בכל לילה אחר חצות בביתו. בכל פעם הפצרתי בו לגלות לי איזה סוד מחכמת הקבלה."

פניו של המורה בצל המנורה.

הרב אשלג נוטה הצידה, מנסה להביט במורו...

אבל פתאום מתגלה שהמורה אינו יושב על הכיסא שמולו, ושהרב אשלג יושב מול הקיר, בחושך ובהסתרה...

נשמע קולו השקט והמונוטוני:

- "יש שני חלקים בתפילה."

יד אוחזת עיפרון ומשרטטת מרובע, ולאחר מכן מחלקת אותו לשני חלקים.

חוד העיפרון מצביע על החלק התחתון.

קולו של המורה: "המחשבה הראשונה..."

חץ המורה כלפי מעלה מצטייר במרובע התחתון.

קולו של המורה: "המחשבה הראשונה שלך מסובבת את אבא ואימא פנים אל פנים." [9]

החוד משרטט במהירות שני חצאי גורן שפונים זה כלפי זה במרובע העליון. בגורן העליון נכתבת המילה "אבא" ואילו בגורן התחתון המילה "אימא".

קולו של המורה: המחשבה השנייה – מביאה לזיווג. [10] הם שומעים את תפילתך לעזרה."

שני חצאי המעגלים מתחילים לנוע ומתחברים לאחד לעיני הרב אשלג.

קולו של המורה: "מצב ה'עיבור' מתרחש מיד. המים העליונים יורדים, ומשה נולד – זה הכוח שבו זכית."

חוד העיפרון משרטט נקודה במקום המפגש בין שני חצאי העיגולים, ולאחר מכן משרטט קו שיורד למטה.

קולו של המורה: "משה ירדים את כוח הרע. אבל לא לזמן רב."

*

הבזק.

הרב אשלג מביט בעיניו של פרעה, שיושב מולו.

פרעה סוגר לפתע את עיניו.

קולו של המורה ( בשקט רב): "אל תפספס את משה. הוא רגעי."

הבזק.

קרן אור חולפת במהירות הבזק על רצפת האבן.

היא חולפת ליד רגלי הרב אשלג, ונתקעת בדלת.

קולו של המורה ( בנחרצות): "אחריה!"

הרב אשלג ניתק ממקומו ורץ אחרי קרן האור בחדר החשוך למחצה.

באותו רגע פרעה פוקח את עיניו.

הרב אשלג כבר ליד הדלת.

פרעה פותח את פיו וצועק:

- "ע צ ו ר ! ! !"

הרב אשלג קופא על מקומו כשידו מושטת קדימה.

קרן האור מסנוורת את פרעה.

הרב אשלג נכנס בדלת בכל כוחו.

הדלת נופלת מעוצמת המכה.

לפניו מסדרון ארוך וחשוך למחצה.

הרב אשלג רץ במסדרון.

עיניו של הרב אשלג אינן מרפות מקרן האור, שמרצדת לפניו ומורה לו את הדרך.

ורשה. חדר.

רואים חצי מפניו של המורה.

המנורה משתקפת בעיניו.

שפתיו נעות.

- "וכל זה נמצא בתוכך."

הבזק.

הרב אשלג רץ במסדרון צר, מתקרב לדלת.

הוא דוחף אותה ומוצא את עצמו ברחוב ללא אורות.

הבתים צמודים זה לזה.

הוא מסתכל סביבו.

אש הלפידים רודפת אחריו, מתקרבת במהירות הבזק.

הלפיד הנישא בראש מאיר את פניו של פרעה, המעוותות מרוב שנאה.

המורה: "אל תעצור, אל תחשוב, אל תפחד."

הרב אשלג מסתובב ורץ.

קול צעקה חדה מפלח את החשיכה: "ע צ ו ר !"

ורשה.

לילה. הרב אשלג הולך ברחוב.

גשם זלעפות ניתך.

הרב אשלג רטוב כולו.

הוא מרים את ראשו מעלה והטיפות ניגרות על פניו.

הוא מחייך...

שורותיו הישרות של המכתב.

נשמע קולו של הרב אשלג: "פעם אחת, אחר הפצרה גדולה, השלים לי סוד אחד והיתה שמחתי עד אין קץ."

ורשה. הרב אשלג רץ ברחוב.

רגליו טובלות בשלוליות ומשפריצות לכל עבר.

קולו של הרב אשלג: "ומני אז התחלתי לקנות בעצמי מעט ישות."

הבזק.

הרב אשלג רץ ברחובותיה הצרים של "העיר המתה".

הרודפים מתקרבים אליו.

עוד פנייה אחת.

ועוד רחוב אחד.

הים נגלה לפניו.

הרב אשלג מגיע לחוף הים, ונעצר.

קרן האור צוללת אל תוך הים.

רק כעת הרב אשלג רואה שזה אינו ים, אלא לבה בוערת של הר געש שלא ניתן לגשת אליה.

הרב אשלג נסוג מספר צעדים לאחור מחמת החום העז.

- "השכל [11] לא ישחרר אותך בקלות רבה כל כך," נשמע קולו של המורה. "הוא משרת את פרעה."

מתוך החשיכה מגיחים אלפי אנשים שמחזיקים בידיהם לפידים בוערים.

הרודפים מתקרבים אליו...

- "לא קל לברוח מהם," נשמע קולו של המורה.

קרן האור "מצביעה" על הלבה.

- "לא קל..."

הרב אשלג מכסה את פניו בידיו כדי להתגונן מפני האש.

הוא צועד צעד קדימה, אבל מיד נסוג לאחור.

- "אנחנו עבדים של פרעה," קולו של המורה מתחזק.

פרעה מתקרב.

הוא עולה על החוף ועובר לצעידה.

הוא רואה שאין לקורבן שלו לאן לברוח.

- "פרעה הוא כל חיינו..."

פרעה מחייך.

- "...שבוזבזו לריק."

פרעה פורס את זרועותיו כדי לחבק את הרב אשלג.

ופתאום אנחנו שוב חוזרים לוורשה.

לילה. ביתו של המורה.

הרב אשלג עולה במדרגות לקומה השנייה.

הוא דופק בדלת.

איש לא עונה.

הוא מצמיד את אוזנו אל הדלת.

אין איש.

שורות המכתב חולפות במהירות בזו אחר זו.

קולו שלהרב אשלג: "וכאשר נתרבתה הישות שלי, כן נתרחק ממני מורי ז"ל הקדוש, וגם בזה לא הרגשתי."

ורשה. הרב אשלג דוחף את הדלת.

היא נפתחת בקול חריקה.

הרב אשלג נכנס לחדר של מורו.

הוא מסתכל סביבו.

החדר ריק.

קולו של הרב אשלג: "...בימים האחרונים לא מצאתי אותו בביתו."

הרוח מסיטה את הווילון בחדר.

על הרצפה נופל דף עם ציור.

קולו של הרב אשלג: "ביקשתיו ולא מצאתיו."

הרב אשלג יושב לבדו בביתו של מורו.

הבזק. פרעה מחבק אותו.

ורשה.

הרב אשלג הולך ברחוב ומביט בפניהם של העוברים ושבים.

זו לא הפעם הראשונה שבה הוא יוצא מהבית בבוקר וחוזר אליו מאוחר בלילה.

הוא מחפש את המורה שלו, תוך שהוא זונח את כל עיסוקיו הקודמים.

הוא אינו כותב בלילות. הוא אינו מלמד. הוא כמעט ולא אוכל דבר. הוא אינו מסוגל לאכול.

כך חולפים שלושה שבועות.

יום אחד, כשכוחותיו כלים והוא כבר תשוש, מתעוררת בו אותה תחושה מוכרת שמישהו עוקב אחריו. הוא מסתובב בחדות ומסתכל אל סוף הרחוב, אל המקום שבו נראה היה לו כי עומד אדם, אך אין שם איש.

לילה. הרב אשלג פותח לרווחה את חלון חדרו...

ופתאום הוא רואה שוב צללית של אדם.

הצללית עומדת בצד הנגדי של הרחוב.

הפעם היא לא נעלמת, אלא מסתובבת ומתרחקת משם.

הרב אשלג רץ לרחוב.

הוא מסתכל סביב, ולא רואה איש.

עקביו מכים באספלט בעוצמה.

עובר אורח בודד ומפוחד נצמד לקיר של בניין ונותן לו לעבור.

הרב אשלג לא עוצר עד שהוא מגיע אל בית מורו.

הוא רואה שהאור דולק בקומה השנייה של הבניין.

הוא מטפס במהירות במעלה המדרגות.

דוחף את הדלת...

המורה יושב מאחורי השולחן.

רק ידיו מוארות.

קולו של הרב אשלג: "ובתשעה לחודש ניסן בבוקר מצאתי אותו ופייסתי אותו הרבה על העבר."

הרב אשלג עומד לפני המורה ובוכה.

קולו שלהרב אשלג: "ואז שוב נתפייס כמקודם ממש, וגילה לי סוד גדול באמונה, ושִמחתי עלתה למעלֶה ראש."

פניו של הרב אשלג.

ידו של המורה משרטטת מעגלים על הדף.

קולו של המורה: "מעגל האמונה – למעלה מהדעת." [12]

הבזק.

חוף ים.

הרב אשלג דוחף את פרעה ומתחיל להתקרב ללבה הבוערת.

קולו של המורה: "אמונה – למעלה מהדעת."

הרב אשלג סוגר את עיניו וקופץ ללבה הבוערת.

קולו של המורה: "הקשבת לי, הרב אשלג."

גופו של הרב אשלג שוקע באיטיות בתוך מים.

הרב אשלג שוחה במים המבריקים באור השמש.

פרעה מצביע עליו בידו, ומאות צלליות שחורות מתחילות לקפוץ אחריו... ונשרפות בלבה הרותחת.

ורשה. חדרו של המורה.

יד חיוורת נשמטת מהמיטה.

בקבוק עם תרופה שוכב על שרפרף.

ראשו של המורה מוטל ברפיון על הכרית. פניו מוצלות.

קולו שלהרב אשלג: "אמנם ראיתיו כמו מתחלש ואני לא יצאתי עוד מביתו. ולמחרת בעשרה בניסן שנת עטר"ת לפ"ק [תרע"ט] שבק חיים לכל עלמא."

גופו של המורה מונח על המיטה...

מולו, מתנדנד על הכיסא, הרב אשלג.

הדף המצהיב.

שורות המכתב מיטשטשות.

קולו שלהרב אשלג: "גודל צערי אין להעלות על הכתב, כי לבי היה מלא תקווה לזכות בחכמה ודעת."

הבזק. הרב אשלג שוחה. נקודה קטנה בים אינסופי.

- "והנה נשארתי אז בעירום ובחוסר כול."

השחיין העייף והבודד אינו מאבד תקווה.

אבל הוא חותר לאט יותר ויותר.

- "ואפילו מה שקיבלתי ממנו נשכח לשעתו מחמת הצער הרב."

גופו כבד יותר. ידיו נחלשות. הרגליים נרדמות.

הרב אשלג מתחיל לשקוע מתחת למים. אבל קולו נשמע:

- "ומני אז והלאה דלו עיני למרום בגעגועין וכיסופין עד אין קץ."

הרב אשלג עושה תנועה נוספת קדימה, מעל פני המים שכבר מכסים את עיניו.

לפתע הוא רואה את החוף.

- "לא נתתי דומי לי אף רגע אחד ביום, עד שמצאתי חן בעיני קוני וצורי יתברך."

[1] האדם עוזב את התיבה, כשהמחשבות הטהורות שעמן הוא חי עד כה מכינות אותו ללידה, בתום תשעה חודשים ויום אחד. אין מדובר על זמן גשמי, אלא על מצב רוחני. האדם נמצא במחשבות על השפעה ואהבה, הוא חי בהן, כמו עובר בתוך רחם אימו וכעת הוא התחזק - התעצב בו המבנה הראשוני של נשמתו, והוא מסוגל לעבוד גם עם הרצונות האגואיסטיים שהניח בצד לזמן מה.

[2] נפילה – כשנאבד לפתע הקשר עם הרוחניות. היא מתרחשת כאשר מתווספת לאדם מנה חדשה של אגואיזם שעליו לעבוד עמו ולתקנו. משימתו של האדם היא לקצר את זמן הנפילות הללו ככל האפשר, אבל לא ניתן להימנע מהן.

[3] פרעה – הכוח האגואיסטי של האהבה לעצמי ששולט באדם.

[4] אדם שרואה את פרעה הוא אדם שמרגיש את הכוח הזה בתוכו ואת עצמו כעבד של הכוח הזה. לנצח אותו פירושו לכוון את הכוחות הפנימיים להשפעה ולאהבה ולא לקבלה לעצמך. או אז את מקומו של פרעה באדם יתפוס הבורא.

[5] הרב ברוך שלום, הרב"ש – בנו הבכור, תלמידו וממשיך דרכו של הרב יהודה אשלג. הרב"ש קיבל אישור להעביר את עיקרי העבודה הרוחנית הנסתרת ביותר שהועברה עד כה בעל פה בלבד, בצורת מכתבים אישיים. קבוצת המקובלים "בני ברוך" נקראת על שמו.

[6] נפילות מסוג זה ניתנות למקובל לפני עלייה גדולה.

[7] בריחה בלילה – האדם רואה שהוא נמצא לחלוטין תחת שליטת האגואיזם. התחושה הזאת נקראת לילה. הרצון לברוח וחוסר היכולת לעשות זאת מולידות תפילה, בקשה, דרישה לעזרה. או אז תפילתו של האדם נענית והוא מקבל כוחות לברוח.

[8] משה – לשון למשות; הכוח שמוציא ומעלה את האדם מממלכת האגואיזם.

[9] אבא ואימא – כוח ההשפעה והאהבה שחי באדם. רק תפילת האדם יכולה לגרום לכוח הזה לפעול.

[10] זיווג – תפילה, בקשה. מתוך הזיווג הזה נולד כוח משה, שלאחר מכן ימשה את האדם מהמצב האגואיסטי השנוא עליו.

[11] השכל הגשמי שלנו תמיד משרת את הרצון האגואיסטי. הוא מחפש את הדרכים שבהן יוכל האגואיזם להתמלא – זהו כל עיסוקו. השכל הוא תוצר של האגואיזם.

[12] אמונה למעלה מהדעת – בחכמת הקבלה אמונה היא הרגשת הקשר עם הבורא, תכונת האהבה והשפעה המתגלה באדם. ואילו הדעת מסמלת את תכונת הקבלה העצמית. אמונה מעל הדעת אינה אמונה עיוורת בלא דעת, להיפך. זהו מצב שבו האדם מפעיל את השכל שלו, עושה חשבון, בודק את המצב הנתון ורק לאחר מכן מקבל על עצמו את האמונה, את האהבה וההשפעה. הוא מעלה את חשיבותה של האמונה למעלה מהדעת, והופך לחכם יותר.

חזרה לראש הדף
Site location tree