הקדמה
כל שאנו יודעים על עצמנו ועל עולמנו הוא מה שנגלה לנו בתוך תוכנו מתוך התפעלותנו הפנימית מהטבע הסובב אותנו – התפעלות התלויה בתכונותינו ובחושים שלנו.
חוקרי הטבע מגלים, כי כל ברייה תופסת את הטבע בצורה שונה, בהתאם לחושיה ולרמת התפתחותה. אף האדם, לו היו חושיו שונים, היה תופס את העולם אחרת. אפשר אפוא לומר, כי אין אנו חיים במציאות קבועה ומוחלטת, המתקיימת גם מבלי להתחשב בתחושתנו, אלא המציאות כפי שאנו תופסים אותה קיימת רק בדמיוננו ובחושים שלנו. היא מצטיירת בנו כך ולא אחרת, משום שכך אנו מעבדים ובונים אותה בתוכנו בהתאם לתכונותינו הפנימיות.
חוכמת הקבלה מלמדת, כי מחוץ לאדם יש רק כוח אחד הנקרא "האור העליון". תכונתו של כוח זה היא תכונת ההשפעה (כאן המקום לציין, כי המקובלים משתמשים במונח "השפעה" או "רצון להשפיע" במובן של נתינה או רצון לתת). האדם מרגיש את היחס שבין תכונותיו הפנימיות ובין תכונת ההשפעה, ויחס זה מצטייר בו כתמונת העולם שלו. מכאן מובן, כי אילו יכולנו לשנות את תכונותינו הפנימיות, היינו חשים מציאות אחרת בהתאם לַשינוי הפנימי.
חוק טבע הוא שכּל נברא – דומם, צומח, חי או מדבר – חש עצמו בטוב במידה שהוא נמצא באיזון עם הטבע הסובב אותו. כל גוף חי, שדרגתו גבוהה מדרגת דומם, מסוגל לשנות את תכונותיו הפנימיות ולהתאים את עצמו למציאות החיצונית. הניסיון להגיע להשתוות התכונות עם הטבע הוא הדרך של כל יצור להגן על עצמו ולהתפתח.
מכאן, שהמצב האידיאלי שלנו מסתכם בגילוי מקיף של תכונת הטבע הסובב אותנו ובהתאמתנו לתכונה זו. במצב זה נרגיש, שאנו מתעלים מעל כל החסרונות והפגמים, מעל מכות הגורל, הייסורים, המחלות והמוות, שכן כל אלה אינם אלא סימנים לחוסר האיזון בינינו ובין הטבע החיצון.
המקובלים אומרים, כי הטבע החיצון הוא האור העליון, ותכונתו היא השפעה שלמה, נצחית ובלתי-משתנה. לכן אם נשתווה בתכונותינו הפנימיות השונות אל תכונת ההשפעה, נבוא לידי איזון מושלם עם הכוח הכללי של הטבע ונגיע לאותה נצחיות ושלמות של תכונת ההשפעה. כאן מקומה של חוכמת הקבלה, אשר פורשת בפנינו את סדר הפעולות שבעזרתן נוכל לשנות את תכונותינו הפנימיות עד להשוואתן הגמורה לטבע החיצון.
במסגרת חוכמת הקבלה נלמד, כי הקשר בין תכונותינו הפנימיות ובין האור העליון נבנה בעזרת מערכת הנקראת "עולמות" - מערכת ההולכת וממעיטה את האור העליון העושה את דרכו אל חושינו. אדם המעוניין להתחיל להתקשר ולדמות את תכונותיו אל האור העליון נמצא במרחק חמישה עולמות מן האור, כלומר חמישה עולמות מבדילים בינו ובין האור העליון. באמצעות העולמות האור העליון הולך ומתמעט עד למצב שבו האדם כמעט שאינו חש בו.
אדם העולה במדרגות העולמות הרוחניים רוכש בהדרגה את תכונת ההשפעה ובמידה שהוא עושה זאת, חמשת העולמות הולכים ומצטמצמים. כך הוא הולך ומוסיף בתיקונו, מתעלה וממשיך לרכוש את תכונת ההשפעה מהעולמות, עד שהוא מגיע למצב שבו כל העולמות נקלטים בו כתכונות ההשפעה שלו. אז לא נותר עוד דבר המבדיל בינו ובין האור העליון. כשם שהאור העליון מתייחס אליו באהבה, בלא העלמה ובלא גבול, כך הוא מתייחס אל האור העליון. האור העליון והאדם נעשים דבוקים וכלולים זה בזה. זוהי למעשה תכלית התפתחות האדם בעולמנו.
מכאן ברור אפוא איזו חשיבות יש בידיעת מערכת העולמות המיועדת לשימוש האדם. חוכמת הקבלה כולה קשורה בלימוד מערכת העולמות. חוכמה זו מתארת את מבנה העולמות, את כוחות ההשפעה המצויים בהם ואת המעטת כוח ההשפעה כלפי כל תכונה ורצון שבאדם. מתוך לימוד הקבלה מתבהר לאדם באילו תכונות הוא ניחן, מה עליו לתקן ומה עליו לרכוש ממערכת העולמות. מתוך הגילויים הללו האדם בונה את עצמו עד שהוא מגיע לשלמות ומתפטר מכל ההגבלות, הייסורים והמכאובים שהתגלו בו בעולם הזה.
דרכו של האדם לקראת האור העליון עוברת דרך ארבעה עולמות המכונים "עשיה", "יצירה", "בריאה" ו"אצילות". בתחילת דרכו כ"מתחיל" בלימוד חוכמת הקבלה הולך אדם ומגלה דווקא את ריחוקו מרוחניות, מתכונת ההשפעה. הוא עובר מצבים של אי-ודאות ואינו יכול לייחד אותם עם אור העליון הטוב והמיטיב. נדמה לו כי האכזבה, הייאוש והבלבול מקורם בגורמים שונים ולא באור האחד. אולם למרות ההסתרות המרובות, עליו לסגל לעצמו את כל האמצעים שיאפשרו לו להישאר קשור אל האור.
אם האדם מתגבר ועובר את השלב הזה, פירוש הדבר שהוא עבר את עולמות עשיה ויצירה. הוא זוכה לגילוי האור בקרבו ומתהווה בו תכונת ההשפעה במידה הקטנה ביותר. במידה הזאת הוא מרגיש את האור העליון.
לאחר עולמות עשיה ויצירה מגיעה סדרת גילויים של עבודה ב"שכר ועונש" בעולם הבריאה. בגילויים אלה האדם רואה, כי ככל שהוא משווה את עצמו לאור כך הוא נכנס למצבים טובים יותר, ולהיפך: במצבים שאין הוא מיִדמה לאור מורגשים העונש, הייסורים. אך גם בתחושת הייסורים הוא חייב לחבר את עצמו אל האור העליון, שמתייחס אליו בקביעות כטוב ומיטיב. עליו לראות, כי הייסורים אינם אלא תחושת חוסר התיקון העצמי שלו, ולבטח אינם נובעים ישירות מיחסו של האור כלפיו.
משמשלים האדם שלב זה ומייחס לאור את הכול, פירוש הדבר שעלה מעולם הבריאה לעולם האצילות. במצב הזה, עקב כל השלבים הקודמים שבהם הוכיח לעצמו כי האור העליון מיטיב עמו בכל המצבים, מגיע האדם לכדי אהבה לאור. מגובה מדרגתו הוא בוחן את כל הגלגולים שעבר ונוכח לדעת, כי אף בהם היה יחסו של האור העליון כלפיו טוב ומיטיב. הבנה זו מצטרפת גם היא לאהבתו כלפי האור העליון.
בשלב הבא מתחיל האדם לבחון את יחסו של האור העליון אל כל הנשמות בכל גלגוליהן. הוא מתאחד עם כל הנשמות באהבה לאור העליון ובכך הם נעשים לנברא הכולל – הנברא היחיד העומד נוכח פני הבורא היחיד ביחס הדדי של אהבה והשפעה תמימה ונצחית. כך נעשים הנברא והבורא דבוקים זה בזה ואין הבדל ביניהם.
ספר זה נכתב עפ"י שיעורי הרב ד"ר מיכאל לייטמן, כפי שרשמו ועיבדו אותם תלמידיו.