גילוי המציאות העליונה
חוכמת הקבלה דנה במבנה המציאות הכוללת, מתחילתה. חוכמה עתיקת יומין זו נמסרה לנו על ידי אנשים שפיתחו תכונות, כלים ושיטות להשגת הטבע הרוחני. אותם בעלי השגה חקרו את המציאות לעומקה וסיפרו לנו את אשר השיגו.
כל חוכמות העולם ומדעי הטבע הם תוצאה של חקירת חלק מסוים מהמציאות שבה האדם מתקיים. חקירה זו מתבצעת בעזרת חמשת החושים ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. אך יש חלק נוסף של המציאות שנסתר מעיני האדם - חלק שהאדם אינו מרגיש אותו בחמשת חושיו. חקירת חלק זה מתאפשרת רק על ידי פיתוח חוש נוסף או תכונות חדשות באמצעות חוכמת הקבלה. חוכמת הקבלה מבארת לאדם את מה שבאופן טבעי נסתר מפניו, ולכן היא נקראת "חוכמת הנסתר".
מדוע חלק מהמציאות נסתר וחלק אחר נגלה? משום שהאדם תופס את המציאות לפי השתוות התכונות. במילים אחרות, האדם מגלה את מה שסביבו בהתאם לתכונות שבתוכו ואם יפתֵח את התכונות החסרות בו, יתפוס אותן כצורות נוספות מחוץ לו.
חושי האדם מכוּונָנים מלכתחילה לקליטת גלים בעוצמה ובתדר מסוימים. אם התדר והעוצמה של הגלים מחוץ לאדם זהים לתדר שאליו מכוונים חושיו, האדם יקלוט אותם ואין זה משנה אם אלה גלים שיבואו במגע עם עצבי הריח, עם העין או עם עור התוף. מחוץ לאדם יש רק גלים ובמידה שהמנגנון הגופני הפנימי של האדם יכול לקלוט אותם, נבנית בו תמונת המציאות.
שיטת הקבלה מסייעת לאדם לבנות בתוכו תכונה חדשה, חיישן חדש שמאפשר לו לקלוט תדרים שלא הרגיש קודם לכן. תוספת חדשה זו בונה באדם תמונה נוספת הנקראת "העולם העליון".
מדוע מכונה עולם זה "עליון"? מפני שהאדם מגלה, כי באותו חלק מהמציאות שעד כה היה נסתר מפניו ועתה נגלה לו, נולדים כל הכוחות העתידים להיות מורגשים בחושיו הטבעיים בצורות שונות. את הכוחות הללו הוא יתפוס כדבר שנוצר מעל החושים הטבעיים שלו ולאחר מכן יורד אל חושיו ומצייר בהם את תמונת העולם החדש ואת תחושת הזמן. המציאות החדשה המתגלה לאדם נקראת "העולם העליון", כי היא קודמת למה שהוא עתיד להרגיש בחושיו הטבעיים. מכאן גם מובן מדוע נקראים בעלי ההשגה "מקובלים": השם "מקובל" מצביע על יכולתו של המקובל לקבל את תמונת המציאות הקודמת לתמונה הטבעית הנתפסת על ידי חמשת חושי האדם.
גילוי המציאות העליונה, השורשית, וחקירתה מאפשר להבין גם את המקור שלה. מתוך חקירת העולם העליון משיג האדם את הכוח המיוחד הכולל בתוכו את כל המקרים בעולם העליון ובעולם הזה גם יחד. הוא משיג אותו כראשון לכול ומשום כך מכנה אותו בשם "בורא".
הבורא ברא את המציאות העליונה והתחתונה בשלמותה, על הדומם, הצומח, החי והמדבר שבה. הוא מוביל אותה, מפקח ושולט על כל פרט מפרטיה בכוח אחד, במחשבה אחת ובמטרה אחת. זה מה שמתגלה למקובלים מתוך שהם לומדים את המציאות העליונה.
המקובלים מגלים, כי טבעו של הכוח העליון כלפי המציאות כולה הוא "טוב ומיטיב" – טוב ומיטיב ביחס לכל החושים, הן אלה שהאדם יכול לפתח והן אלה שהאדם נולד עמם ומרגיש דרכם את השפעת הכוח האחד. נקודת המוצא של הכוח האחד היא אהבה. כך מרגישים המקובלים. מתוך האהבה, הנקראת בשפת הקבלה "הרצון להיטיב", ברא הבורא את המציאות כולה בדומם, בצומח בחי ובמדבר, במטרה להיטיב עמה.
מהי אותה "הטבה"? הכוח העליון הוא בלתי-מוגבל, שלם – האהבה שלו, הנקראת "רצון להשפיע", אינה נובעת מחסרון אלא מהשפעה, מתוך כל טוב המורגש בשלמותו. לכן הבורא רוצה להביא את הנבראים למצב שבו הוא עצמו נמצא, לשלמות שלו – ובעשותו כן ייטיב עם נבראיו.
אולם אם הנברא נמצא מחוץ לבורא, איך אפשר להביא אותו לשלמותו של הבורא עצמו? כלומר, אם הכוח העליון האחד מצוי במצב המושלם, כיצד ייתכן שעוד מישהו יימַצֵא באותה שלמות? לשם כך חייבים השניים להפוך לאחד ממש, או לפחות להימצא באותה תכונה.
שאלות כגון אלה מפגישות אותנו עם מושגי היסוד הראשונים בחוכמת הקבלה. את ההידמות בין שני גופים מכנה חוכמת הקבלה "השתוות הצורה". השתוות הצורה מתארת מצב שבו שני גופים, שני רצונות, שני נבראים, או בורא ונברא, נשארים כל אחד בטבעו שלו, בלא כל שינוי, אך תכונתם או כוונתם שווה.
תכונתו של הבורא היא השפעה. החומר של הבורא, או התשובה לשאלה מיהו הבורא, הם מעבר ליכולת התפיסה של האדם. חוכמת הקבלה מכנה אותם "עצמותו". האדם תופס רק את מה שמגיע מהבורא אליו ולכן אין לאדם שום בסיס לדבר על "עצמותו".
מהבורא מגיע אל הנברא טוב – תכונת ההשפעה (ראו שרטוט מס' 1). כך הנברא מרגיש את תכונת הבורא כלפיו. יהיה טבעו של אדם אשר יהיה – אם ישיג את מידת ההשפעה שקיימת בבורא כלפיו, ישווה את צורתו לצורת הבורא וידמה לו. ההשפעה של הבורא לאדם היא הדבר היחיד שהאדם מבין, מרגיש ותופס. כך מתגלה לו הטבע של הבורא. די לו לאדם להגיע לאותה צורה של השפעה לבורא כדי להשתוות אליו.
שרטוט מס' 1
כאמור, מטרת הבריאה היא להביא את הנבראים למצבו של הבורא, מפני שמצבו הוא שלמות. הבורא ברא אותנו כך שנשתוקק לאותה שלמות, והתחושה שאנו חשים לנוכח חסרונה נקראת בשפת הקבלה "חסרון". באדם מוטבע דחף בלתי-פוסק להגיע לשלמות של הבורא. דחף זה נובע ממחשבתו של הבורא כלפינו – מחשבה הנקראת "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו".
הנברא קולט מהבורא רק את תכונתו להשפיע. מעבר לכך אין הנברא קולט מהבורא דבר, כל השאר הוא בגדר "עצמותו". אפשר לדמות זאת לצורה שבה ילד תופס את אמו. ילד מתייחס לאמו כאילו נועדה כל כולה למענו – בעיניו כל תפקידה הוא לשרתו ולדאוג לו. את מהותה של האם הוא אינו תופס, הוא אינו מודע להיותה אישה או רעיה, לעיסוקיה הנוספים או לדאגותיה האחרות. מבחינתו של הילד, האם מחויבת לו ודואגת לו. הוא תופס רק את היחס שלה כלפיו ובהתאם לכך קורא לה "אימא".
כמו היחס של הילד לאמו, כך היחס של הנברא לבורא. וככל שהנברא רוכש את תכונת הבורא, שהיא תכונת ההשפעה, כן הוא משתווה לבורא ומרגיש שהם נמצאים יחד. הנברא משיג את מצבו של הבורא, ובכך מגיע לשלמות בהתאם למחשבת הבריאה. בהקשר זה חשוב להזכיר, כי השתוות הצורה משמעה השוואת צורתם החיצונית של הנברא והבורא. החומר של הנברא נשאר בלא שינוי.