אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / עולמות עליונים / חלק ו' / הסתכלות כללית – מאין סוף עד אליך ובחזרה
קבלה לעם

הסתכלות כללית – מאין סוף עד אליך ובחזרה

עד כה ביררנו את עניין השתלשלות העולמות העליונים ממחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. בחלק זה נסקור שוב את התהליך ההשתלשלות כולו ולאחר מכן נבאר את הקשר בין העולם הרוחני לעולם הגשמי.

ממחשבת הבריאה נוצר מצב שבו מלכות דא"ס, יסוד הנברא העתידי, קיבלה את כל האור, חשה בושה, צמצמה את עצמה והחליטה להגיע להשתוות הצורה לנותן, למאציל. למעשה המאציל הוא שהשפיע על מלכות לחשוב על כך ולרצות בזאת. מלכות הפועלת לקראת השתוות הצורה עדיין אינה מרגישה את עצמה כפועלת. בשלבים אלה של התהליך עדיין לא מדובר על הנברא האמיתי, אלא על חומר הבריאה, על הרצון לקבל המגיב להשפעות המגיעות אליו מלמעלה, שהן הרגשת התענוג והרגשת נותן התענוג.

במלכות דא"ס מתגלות רשימות ובהתאם להן היא יכולה להתחיל לפעול עם המסך על הרצון לקבל שלה. לאחר הצמצום היא בונה את מערכת היחסים הראשונה שלה עם האור, בקבלה על מנת להשפיע. כך יוצאים חמשת פרצופי עולם א"ק. גם בעולם א"ק אין עדיין נברא, אין בו דבר מלבד טבע הבריאה – בעולם א"ק, החומר, הרצון ליהנות, מגיב על שני הכוחות הפועלים עליו, על התענוג ועל נותן התענוג.

חמשת פרצופי א"ק הם מילוי של ט' ראשונות (ט"ר), של הבחינות הקודמות למלכות. כאשר מלכות מתחילה לקבל על מנת להשפיע, הופכות הבחינות הקודמות לה לספירות. עולם א"ק הוא ההתרשמות של ט"ר ממלכות, ממידת התאמתה אליהן. מצד אחד, פועלת עליהן השפעתו של צמצום א', ומצד שני פועלת עליהן הכוונה על מנת להשפיע. בהתאם לכך וביחס להתרשמותן מהמלכות, מצמצמות ט' הראשונות את עצמן ומחליטות כיצד לפעול עם המסך.

עולם א"ק הוא למעשה חמש צורות של קבלה: כתר, חוכמה, בינה, ז"א ומלכות, עם אורות נרנח"י. ביציאת חמשת הפרצופים הללו התממשו כל הרשימות מאין סוף ומוצו כל האפשרויות לקבל על מנת להשפיע. כעת נותרה רק מלכות עצמה, מטבור ועד הסיום. בחלק זה אי-אפשר לקבל על מנת להשפיע, שכן אין לנברא כוח לבצע פעולת השפעה מתחת לטבור. הנברא אינו מעוניין להימצא בחוסר השתוות הצורה עם הבורא, ולכן, בהתאם לרצונו, שורה צמצום מתחת לטבור.

כדי לעזור לנברא להתקדם בהשפעתו, בהתאמתו לבורא, יורד פרצוף בינה לסוף של גלגלתא ונותן למלכות את הרגשת הבינה. בעולם אין סוף היה זה האור שמילא את הכלי והעניק לו את הרגשת המאציל. כך האור תיקן את הכלי לשם מימוש פעולות ההשפעה בעולם א"ק. עתה, בירידת נקודות דס"ג מתחת לטבור, פרצוף בינה עצמו הוא היורד למטה מהטבור עד לסיום הגלגלתא ונותן למלכות את הרגשת הבינה.

מטבור ועד הפרסא מתפשטת בינה נקייה, שם יש כוחות להשפיע על מנת להשפיע. מפרסא ועד סיום מופעל צמצום חדש – צמצום ב'. כלומר, מתחת לפרסא מלכות ובינה משפיעות זו על זו, וכתוצאה מכך הן מרגישות צמצום הדדי. מלכות שמתחת לפרסא אינה יכולה לקבל דבר מבינה. אם תקבל, תהיה זו קבלה על מנת לקבל. לכן היא מצמצמת את בינה.

מלכות עושה פרסא בבינה ומחליטה, כי מטבור עד הפרסא ישלטו בה כוחות הבינה בהתחברות בינה ומלכות. מטבור עד הפרסא הקדוּשה יכולה להתפשט, ולכן מקום זה מכונה "עולם האצילות". למטה מהפרסא לא יכול להתפשט שום אור מלבד "אור של תולדה". אור של תולדה פירושו הארה קטנה ותו לא.

נמצא, כי בתיקון הפרסא וביציאת עולם אצילות מתמלא רק חלק קטן של מלכות – מהטבור עד הפרסא – וגם הוא אינו מתמלא ממש. הרי עד הפרסא שולטת הבינה, הכוונה להשפיע על מנת להשפיע, והכוונה הזו אינה טבע המלכות. נמצא, כי גם מהטבור עד הפרסא אין למלכות תיקון.

כדי לתקן את הנברא שמתחת לטבור דגלגלתא נעשית שבירת הכלים בעולם הנקודים. בשבירת הכלים מתערבות תכונות הבינה ותכונות המלכות אלה באלה, אם כי רק בדרגת הכוונה על מנת לקבל. זו הדרגה שבה הן מסוגלות להימצא יחד.

השבירה לכשעצמה היא פעולה חמורה ביותר. כתוצאה ממנה נופלות מלכות ובינה גם יחד למצב הופכי לגמרי מהבורא. כל הסתלקות או התרחקות מהבורא היא פעולה שאינה טבעית ונחשבת לפעולה חמורה ברוחניות. אך אין ברירה: בלא שבירת הכלים, מלכות לא תוכל להגיע לתיקון.

הכלים נשברים, ומתוך שרידי הכלים השבורים נולדים עולמות אבי"ע. ראשון נברא עולם האצילות. עולם האצילות נברא מכלים שקל לתקנם – מגלגלתא עיניים שלא נשברו בעצמם, אלא כתוצאה מהתחברותם עם הכלים דאח"פ דנקודים. לאחר יציאתו של עולם האצילות מיתקנים הכלים החדשים שנוצרו כתוצאה מהתכללות ג"ע באח"פ, ומהם יוצאים עולמות בריאה, יצירה ועשיה. עולם אצילות שנברא מהכלים של גלגלתא ועיניים מטביע את צורתו ב"אוזן" "חוטם" ו"פה" וכתוצאה מכך נבראים עולמות בי"ע.

בעת לידתם מסתיימים עולמות בי"ע בחזה של המקום הקבוע דיצירה. למטה מחזה דיצירה נשאר מקום לכלים שאי-אפשר לתקנם, כלים השייכים לטבע הנברא, לל"ב האבן שלו. את הכלים האלה אפשר רק לצמצם. כלים אלה מכונים "קליפות", והמקום שבו הם נמצאים, מחזה דיצירה ועד הסיום, נקרא "מדור הקליפות".

בהמשך התהליך יתוקנו גם הכלים במדור הקליפות על ידי פעולה מיוחדת מלמעלה. את הכלים במדור הקליפות אין בכוחו של הנברא לתקן בעצמו, אך ביכולתו לחייב את הבורא לתקנם. אם הוא יביע את נכונותו להיתקן בכל הפעולות שביכולתו לבצע, הוא יחייב את הבורא לתקן גם את הכלים שבמדור הקליפות.

ביציאת חמשת העולמות א"ק ואבי"ע נוצרו חמש דרגות הסתרה על הבורא, כך שהנברא העתידי שייברא אחרי חמשת ההעלמות הללו, לא יחוש את אור אין סוף, את המאציל. הכרח הוא כי הנברא העתידי יעמוד עצמאי כנגד הבורא, כמי שיש לו בחירה חופשית. הנברא העתידי צריך להרגיש את עצמו כמשוחרר מכל לחץ, כעצמאי המחליט בחופשיות מהם התכונות, המצבים והמטרות המועדפים עליו. צורה כזו תיתכן רק בתנאי שהן התענוג והן נותן התענוג יהיו נסתרים מהרצון ליהנות.

בסוף הדורות, כאשר יתחיל הנברא לתקן את עצמו ולהתעלות מלמטה למעלה, יוגדרו שני סוגי ההסתרות הללו כ"הסתר כפול" וכ"הסתר רגיל". בהסתר כפול יתקן האדם את חוסר תחושת בעל הבית, ובהסתר רגיל יתוקן חוסר הרגשת התענוג.

*

נחזור לתיאור ההשתלשלות מלמעלה למטה. לאחר יציאת חמשת העולמות א"ק ואבי"ע צריך להיברא הנברא – ה"אדם". בהידמותו לבורא יממש האדם את מטרת הבריאה להיטיב לו.

אותה מלכות דעולם האצילות אשר הולידה את עולמות בי"ע מולידה כעת את הפרצוף הנקרא "אדם הראשון". אדם הראשון נולד מתוך החיבור בין הנקודה האמצעית באין סוף ובין סיום הקדושה שנמצא בחזה דיצירה. כלומר, לידת אדם הראשון היא תוצאה משילוב בין ט' הראשונות המתוקנות ביחס למלכות ובין מלכות, הנקודה האמצעית מאין סוף. המלכות הזו, הנקודה האמצעית דאין סוף השייכת לחומר ההיולי שהבורא ברא, היא הייחוד של אדם הראשון.

המלכות של אדם הראשון פועלת מבעד להסתרה שיוצרים חמשת העולמות, ולכן היא יכולה להביע את היחס שלה להסתר, לבחור מה היא מעדיפה. היא יכולה להחליט האם להיות בהסתר ולהידמות לבורא או לחשוק בתענוג בלא להביא בחשבון את הקשר שלה לבעל הבית.

אלא שבעת לידתו של אדם הראשון החומר ההיולי של הבריאה עדיין אינו קשור עם הקדושה, עם ט' הראשונות, עם פעולות ההשפעה. הוא עומד מחזה ולמטה של פרצוף אדה"ר וחסרה לו הידיעה על מציאות הבורא בט"ר. הוא עדיין אינו מחובר עם כל תכונות ומחשבות ההשפעה ואינו מבין אותן.

מצבו של אדה"ר בעת לידתו דומה מאוד למצב עולם הנקודים טרם השבירה. בדומה לעולם הנקודים, גם באדם הראשון אין ברירה אלא לגרום לשבירה על מנת לערבב את תכונות ההשפעה עם המלכות. שבירתו של אדה"ר מושגת על ידי פעולה מיוחדת, שבה אדה"ר "מוטעה".

בערב שבת עולה אדה"ר עם כל העולמות לדרגה שבה כמעט כולו נמצא מעל הפרסא, בקדושה. חלק מכליו נשארים מתחת לפרסא, אך אין הוא מסוגל להבחין בכך. הוא משתמש בכלים הללו בכוונה הנכונה על מנת להשפיע ובכל זאת נשבר. כוונתו נכונה, אך הכלים שמתחת לפרסא מחוסרי מסך, ולכן הוא נשבר. עולמות בי"ע יורדים למקומם הקבוע, וחלקיו השבורים של אדה"ר נופלים לתוכם.

אדה"ר מכונה גם "נברא", "נשמה" או "הנשמה הכללית". הוא נקרא "נשמה" מפני שכך נקראת דרגת התיקון המרבית שביכולתו לרכוש עד לגמר התיקון. הדרגות חיה ויחידה יכולות להצטרף לנשמה רק במידה זעירה.

לאחר שבירת אדה"ר ונפילת חלקיו לעולמות בי"ע נבנים עולמות בי"ע דטומאה כנגד עולמות בי"ע דקדושה. החסרונות של אדה"ר המתגלים בבי"ע דטומאה הם למעשה ההבדל בין שתי מערכות העולמות, טומאה וקדושה. מכאן מובן כי הקליפות הן הכרח, שכן דרכן מתגלה החסרון של הנשמה. החסרונות שצריך לתקנן עוברים דרך הקליפות ומתגלים בנשמה, וכתוצאה מכך האדם מבין אילו רשימות עליו לתקן כדי להתקדם לשלב הבא בתיקונו.

עולמות בי"ע דטומאה משמשים אפוא כלי עזר בידי הכלים השבורים. הכלים השבורים הנמצאים בין בי"ע דקדושה לבי"ע דטומאה מבדילים בין הכוחות החיוביים לשליליים, בין השפעה לקבלה, ובכך הם קונים יכולת להבחין בטבע שלהם, להרגיש ולבחור. העולמות נמצאים בתוך האדם ולא במרחב כלשהו מחוץ לו. אם אין אדם, אין עולמות ואין מקום לעולמות. כל מה שכתוב בחוכמת הקבלה נכתב ביחס לאדם וביחס להשגתו את המציאות.

האור הנמשך מן הראש של אריך אנפין דאצילות שבר את אדה"ר לשישים ריבוא נשמות, לשש מאות אלף חלקים. מה פירוש המושג "שש מאות אלף"? המספר המציין את אריך אנפין הוא ריבוא – עשרת אלפים. אדה"ר עצמו הוא ו"ק המגיע לג"ר, ומכפלת עשר הספירות של הו"ק באור הריבוא של אריך אנפין היא שש מאות אלף ( 10 × 6 × 10,000 = 600,000).

שש מאות אלף החלקים השבורים הם למעשה שש מאות אלף הנשמות השבורות. הימצאותן של הנשמות בעולם הרוחני בין בי"ע דקדושה ובין בי"ע דקליפה אין בה כדי להבטיח את יכולתו של האדם לבחירה חופשית ולהופכו לנברא של ממש. נברא אמיתי הוא מי שנוסף על הימצאותו בתכונה הפוכה מהבורא אינו מרגיש את נוכחות הבורא. הנברא האמיתי אינו חש בשום לחץ מצד הנותן, אף לא קל שבקלים. אילו הרגיש הנברא את מי שברא אותו, היתה מתעוררת בו מחויבות כלפי הבורא.

לכן הכרח הוא להביא את הנברא להסתרה גדולה יותר מן ההסתרה שבה שרויים הכלים לאחר השבירה. שבירתו של אדה"ר חייבת להימשך עד למצב שבו הנברא יגיע לחומר ההיולי שלו, וממנו יתחיל את דרכו. אמנם, השבירה גרמה לעירוב בינה ומלכות, אבל כל חלק שבור חייב להגיע למצב שבו הוא מתחיל את דרכו מאפס, מנקודת "יש מאין". יחד עם זאת, אל לנו לשכוח כי באותו "יש מאין", באותו רצון לקבל של הנברא הבא מ"אין", כבר נמצא ניצוץ מהבִּינה.

המצב ההתחלתי הזה דומה לראשיתה של ההתפתחות הרוחנית. בתחילת ההתפתחות הרוחנית לא היה הרצון לקבל מחובר עם הבינה, לא היתה לו מודעות לתכונה שמחוץ לו, למאציל. למעשה רק אדה"ר שנולד לאחר יציאת כל העולמות היה מודע למאציל ופעל בהתאם לכך, וגם הוא השיג זאת בדרגה הקטנה ביותר, ב"נפש דנפש" בלבד. אדה"ר קיבל את כל התכונות והכוחות שלו מלמעלה בלא הקדם-חסרון מצידו, ולכן הוא הרגיש רק "נפש דנפש". בלא הקדם-חסרון מצד הנברא אי-אפשר לחוש את המציאות האמיתית.

המצב ההתחלתי הזה, שבו הנברא מתחיל את דרכו מאפס עם נקודת הבינה בתוכו, מכונה "העולם הזה". מתוך המצב הזה, שבו הנברא כולל בתוכו חלק מהמאציל, התחיל להיווצר היקום שלנו.

חזרה לראש הדף
Site location tree