התיקון בימינו
בימינו מגיעה ההתפתחות האנושית לשלביה האחרונים. מתחילות להתעורר באדם שאלות, שהתשובות להן אינן מצויות במסגרת העולם הזה. אף על פי שיש לאנושות עושר, שפע ויכולת להבטיח חיים טובים על פני האדמה, בני האדם נמשכים דווקא אל המציאות שמעבר לעולם הזה. האדם רוצה לדעת מדוע הוא חש ריקנות, מדוע רע לו. לאדם בן זמננו יש דברים שבדורות הקודמים היו בגדר חלום. יש לו כל הדרוש לקיומו – בית, מזון, משפחה ומקום עבודה. רוב בני האדם אינם שרויים באיום ממשי על חייהם, וכבודם נשמר, ועם כל זאת האדם אינו מרוצה. הוא אינו מאושר ומחפש מה הטעם בחייו.
האדם מנסה להבין את הסיבה למציאותו ומהי תכלית חייו. השאלות המטרידות אותו אינן שאלות על תענוגי הגוף, על רצונות לעושר, לכבוד, לידע או לכל מילוי אחר שאפשר לקבל בעולם הזה. הוא מצפה לאיזשהו מילוי לא ידוע – מילוי שיגיע ממקור לא ידוע.
שאלותיו הקיומיות של האדם בדורנו אינן נוגעות אף לא לתקופת חייו בעולם הזה. למעשה האדם רוצה לדעת על המתרחש מעבר לחיים האלה – זו השאלה המנקרת במוחו. אלא שהאדם עצמו עדיין אינו מודע לכך.
אנו עומדים בפתחה של תקופה שבה יהיה האדם חייב לקבל תשובה לשאלותיו. התשובה תוכל להתבהר רק מתוך התגלותה של מציאות נוספת הנתפסת בכלים אחרים – מציאות שבה האדם קיים מחוץ לחמשת חושיו.
הכלים לגילוי המציאות העליונה טמונים בתוכנו. עלינו לחשוף אותם ולתקנם. אנחנו קיימים ונמצאים במציאות העליונה גם ברגע זה, אך הכלים המקולקלים שלנו מדכאים את היכולת להרגיש אותה. אם נתקן את הכלים, נרגיש כיצד אנו חיים בשתי צורות של מציאות בו-זמנית. במצב זה נחוש את זרימת החיים כנצחית וכמושלמת.
התיקון הראשון הדרוש הוא תיקונו של עם ישראל על ידי המאור המחזיר למוטב. כאמור, בדורנו הנוכחי חוכמת הקבלה היא המקור היחיד למשיכת האור המתקן. לכן כתוב ב זוהר, שחוכמה זו תתגלה בסוף הדורות. תיקון הכלים של עם ישראל יוביל לתיקון התכללותו של ישראל בשאר העמים. בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר" בעל הסולם כותב, כי בתיקונו יהפוך עם ישראל להיות "אור לגויים" ויגרום גם לתיקונם של אומות העולם. אז כל בני האדם יהיו כאגודה אחת וייעשו לכלי להשראת אור השכינה, להשראת אור הבורא.
ישראל עוברים בתיקונם דרך שני סוגי ההסתרה: הסתרת הנותן והסתרת התענוגים הרוחניים. על ידי לימוד חוכמת הקבלה האדם עובר מבעד לשני שלבי ההסתר, חוצה את ה"מחסום", שהוא נקודת סיום הקדושה, ונכנס לעולמות הרוחניים (ראו שרטוט מס' 3).
שרטוט מס' 3
את העולמות הרוחניים האדם כובש בתיקונו. תחילה הוא משיג את השגחת הבורא כ"שכר ועונש" בעולמות בי"ע וכשהוא מגיע לעולם האצילות, הוא משיג את ההשגחה כ"אהבה נצחית". בהמשך עולה האדם מעל עולם האצילות עד אין סוף, לגמר התיקון – כל העביות שהתוספה לאדם הראשון במשך זמן התיקון הופכת לזָכּות ומשווה את צורתה לבורא.
בגמר התיקון מלכות דאצילות, הכוללת את כל הנשמות עולה לבינה, רוכשת ממנה את תכונת ההשפעה ובכך היא משתווה לכתר, למאציל. האדם קונה את רצון הבורא להיטיב לו ומתייחס אליו באותו אופן. כך הוא מדמה את עצמו לבורא וזוכה להגיע לדרגת האדם האמיתית. וכיוון שעבר את כל דרך התיקון בעצמו, הוא משיג גם את מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. כלומר, בגמר התיקון האדם משיג את הדרגה והמצב שהיו טרם בריאתו. הוא זוכה להיכלל במחשבה שממנה יצא הוא עצמו כנברא. זו המשמעות של הידמות מלאה של הנברא לבורא. בכך ממומשת תכלית הבריאה, והתהליך מגיע לגמר תיקונו.
את העלייה עד לפרסא דאצילות מכנים המקובלים בשם "ששת אלפים שנה", כדברי חז"ל: "שית אלפי שני הוו עלמא" (סנהדרין צז, ע"א); והאלף השביעי, עולם האצילות, הוא כנגד השבת. לאחר האלף השביעי יש עליות נוספות באלף השמיני, התשיעי והעשירי, אל מעבר לעולם האצילות, אל ס"ג, ע"ב וגלגלתא, ומשם – עד עולם אין סוף.
המקובלים מספרים, כי העליות ממשיכות אל מציאות שקיימת מעבר לעולם אין סוף, אך אינם מתארים את המציאות הזו. השורש שלנו הוא באין סוף. המצבים העליונים מאין סוף אינם כלולים ברשימות שלנו ומשום כך אי-אפשר לבטאם במילים. אף על פי כן לאחר גמר התיקון העתידי נזכה לדרגות גבוהות יותר ויותר.
אין סוף להתעלות האדם.