לעושה נפלאות גדולות לבדו
293. רבי פינחס היה הולך לראות בתו אשת רבי שמעון שהייתה חולה, והיו הולכים עימו החברים, והוא היה רוכב על חמורו. בעוד שהיה הולך בדרך, פגשו בו ב׳ ערבים. שאל אותם, אם בשדה זה התעורר פעם קול מימי העולם.
אמרו לו, מימי העולם אין אנו יודעים. מימים שלנו אנו יודעים. כי יום אחד שודדים היו פושטים על דרכי האנשים בשדה ההוא, ופגעו ביהודים, ובאו לאבד אותם. ונשמע מרחוק בשדה ההוא הקול של החמור, שאתה רוכב עליו, שהיה נוער פעמיים. ובאה שלהבת אש עם הקול ההוא ושרפה אותם. וניצלו אלו היהודים.
אמר להם, ערבים ערבים, בזכות דבר זה שאמרתם לי, תהיו ניצולים ביום הזה משודדים המחכים לכם בדרך.
294. בכה רבי פינחס ואמר, ריבונו של עולם, מקרה של הנס הזה עשית בשבילי, ואלו היהודים ניצלו, ואני לא ידעתי. כתוב, לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי לעולם חסדו. כמה טוב עושה הקב״ה עם בני אדם, וכמה ניסים עושה להם בכל יום, ואין יודע אלא הוא לבדו.
אדם קם בבוקר, ונחש בא להרוג אותו, והאדם שׂם רגלו על ראשו של הנחש, בלי ששם ליבו, והורג אותו, ואין יודע בו אלא הקב״ה לבדו. הוי, לעושה נפלאות גדולות לבדו. אדם הולך בדרך ושודדים ממתינים לו להרוג אותו. בא אחר ונותן כופר תחתיו, והוא ניצל. ואינו יודע החסד, שעשה עימו הקב״ה, והנס שקרה לו, חוץ מהקב״ה לבדו. הוי, לעושה נפלאות גדולות לבדו. לבדו עושה ויודע, ואחר אינו יודע.
295. אמר לחברים, חברים, מה ששאלתי אלו הערבים, הנמצאים תמיד בשדה, היה אם שמעו קול החברים העוסקים בתורה. כי רבי שמעון ורבי אלעזר בנו ושאר החברים הולכים לפנינו ואינם יודעים ממנו. ושאלתי את אותם הערבים עליהם, כי ידעתי שקולו של רבי שמעון מרעיד שדות והרים, והם גילו לי מה שלא ידעתי, אותו הנס.
296. בעוד שהיו הולכים, חזרו אליהם אלו הערבים. אמרו לו, זקן זקן, אתה שאלת אותנו, אם התעורר קול בשדה מימי עולם, ולא שאלת אותנו על היום הזה, שראינו היום פליאה על פליאה. ראינו חמישה בני אדם יושבים, וזקן אחד עימהם, וראינו עופות מתאספים ופורשים כנפיהם על ראשיהם, אלו הולכים ואלו חוזרים, והצל אינו עובר מעל ראשיהם, ואותו זקן מרים קולו אליהם, והם שומעים.
297. אמר, ע"ז שאלתי, ערבים ערבים, לכו, והדרך הזה יהיה מתוקן לפניכם בכל מה שתרצו, שני דברים אמרתם לי שאני שמח בהם. הלכו. אמרו החברים, המקום הזה שרבי שמעון שורה בו איך אנו יודעים. אמר להם, עִזבו אל המושל על הפסיעות של הבהמות, שהוא ידריך פסיעותיהן לשם. לא היה מנהיג את חמורו, וחמורו נטה מהדרך שני מילין, והלך לשם.
298. התחיל החמור נוער ג"פ, ירד רבי פינחס, אמר אל החברים, נתקן לקבל סבר פנים דעתיק יומין, השכינה, כי עתה ייצאו כנגדנו פנים גדולים, ופנים קטנים, שהם רבי שמעון ותלמידיו.
שמע רבי שמעון צעקת החמור, אמר אל החברים, נקום, כי קול החמור של הזקן החסיד התעורר אלינו. קם רבי שמעון וקמו החברים.
299. פתח רבי שמעון ואמר, מזמור שירוּ לה׳ שיר חדש כי נפלאות עשה. על המילה מזמור זקוף טעם למעלה, הנקרא פָּזֵר. שרשום בזה טעם גדול, כי המזמור הזה בא, מתעטר בעטרה עליונה למעלה על ראשו, וע״כ בא עליו טעם זקוף, שהוא פזר.
מי אמר שִׁירה זו? אלו הפרות באלו הגעיות שהיו גועות. שירו לה׳ שיר חדש. למי היו אומרות, שירו? לכמה מרכבות, לכמה ממונים, לכמה מדרגות, שהיו באים לשם ויצאו לקבל את הארון, ולהם היו אומרים, שירו.