לשם כך נסקור בקצרה את התפתחות הסיאציאלסמוס משלביה הראשונים. בדרך כלל מצאנו לה שלושה תקופות: הראשונה היתה סוציאליזים הומנית, שהיתה מבוססת על פתוח המוסריות: והיתה מופנית רק אל המנצלים, השנייה,
החלוקה הברורה בין מוצלחים ונכשלים עוררה בקרב בעלי ההון חשש שמא היותם מיעוט בחברה יסכן את עתידם. לחשש מהיותם מיעוט התווספה דאגה לעתיד הנכשלים בחברה – הרי הפרולטריון הוא בסיס הכרחי להמשך צבירת ההון.
מתוקף שתי הסיבות הללו החלו בעלי ההון לדאוג לנכשלים, ומתוך דאגה זו נולד ה"סוציאליזם ההומאני". למותר לציון שאין מדובר בהומאניות כלל, הפחד והרצון להגן על עתידם לא הותיר לעשירי העם ברירה אלא לחשוב גם על טובתם של חלקים אחרים בחברה. הרי בסופו של חשבון, הרעת מצבם של הנכשלים יכולה להזיק גם למוצלחים. טבעו של האדם לא מאפשר לו בוודאי לחשוב על טובתו של פלוני ללא מחשבה על תועלתו עצמו, ובכל זאת המצב בו המנצלים והמצליחים חושבים על הנכשלים, ומוכנים לתת להם איזה נתח מהעוגה - מהעוגה ולא מהקצפת - נקרא "סוציאליזם ההומאני". זו התקופה הראשונה.
"השנייה היתה מבוססת על הכרת הצדק והרשע, והיתה מופנית בעיקר אל המנוצלים, להביאם לידי הכרה, שהעובדים הם הבעלים האמיתים על כל העבודה, ולהם שייך כל התוצרת החברתי."
בתקופה השנייה לא המצליחים הם בעלי הפעולה אלא הפועלים הפשוטים. המנוצלים מתחילים להכיר בעובדה שהם עושים הכל ואם יתארגנו כראוי יהיה בכוחם לדרוש את שמגיע להם. הרי בסופו של דבר התוצרת היא פרי יגיעתם.
כל עוד תוספות השכר משולמות על ידי המנצלים, הסדר נשמר, בדומה לקבלת השכר משולמת גם התוספת. אבל דרישה של התחתונים מהבעלים מעוררת בעיה. אופורטוניסטים למיניהם רוכבים על הדרישה של תחתונים בכוונה להפיק רווח מהכוונת הפועלים לכיוונים שונים ומשונים, ומקינונו של סדר חדש בחברה.
"ולפי שהעובדים הם הרבים בהחברה, היה לדעתם הדבר בטוח שבעת שהם יכירו את צדקתם, יקומו כאיש אחד ויטלו את שלהם, ויסדרו ממשטר של חלוקה שוה וצודקת בהחברה."
לפועל הפשוט יש איזו מין מחשבה נאיבית על יכולתו לחלק בצדק את רכושם של העשירים, אילו רק הייתה ניתנת לו ההזדמנות. כל עוד האדם מחוסר כל הוא מרגיש שיווין עם יתר חבריו העניים, הלא גם הם מחוסרי כול. הרגשת השוויון מטעה אותו לחשוב שיהיה ביכולתו לחלק בשווה את רכושם של העשירים, אלא שהמאבקים יתחילו מיד כאשר תחצה החלוקה את גבולות ההכרחי.
כל עוד החברה מתקיימת לפי הכרחיות נישמר השוויון בין חבריה. כל אחד מקבל לפי הצרכים הדרושים לקיומו, לא מתעוררת קינאה ולא פורצים ריבים. בחברה המתקיימת לפי הכרחיות אין לזולת עודף שממנו אפשר לקחת. משום כך טעו הפועלים לחשוב שאם יבנו עולם חדש, יוכלו לקחת את כל הרווח מהמנצלים ולהבטיח רווחה לכולם.
"השלישית, היא המרקסיזם שהצליח יותר מכולם, היא מיוסדת על מטריאליסמוס היסטורית: הסתירה הגדולה הנמצאת בין כוחות היצירה שהם העובדים, לבין המנצלים אותם שהם המעבידים, הכרח הוא, שתביאה בסופה את החברה לסכנה ואבדן. ואז תבוא המפיכה המשטר הייצור והחלוקה ומשטר הרכושני יוכרח להתחרב לטובת משטר הפרולטריון.
ולשיטתו תבא זה מאליו בדרך הסבה ומסובב אלא בכדי לקרב את הקץ, יש תמיד לחפש תחבולות, ולהשים מכשולים למשטר הרכושני, כדי לקרב את המפכה בזמן קצר. "
המרקסיזם חיפש את נקודות תורפה בחברה הבורגנית, במטרה להכריע אותה במהירות המרבית ומבלי להתחשב בתוצאות הנלוות. העיקר בעבורו היה החלפת השלטון. המרקסיסטים חשבו שהפועלים יתפסו את השלטון ובצורה טבעית ינהלו את החברה בצדק. טעותם נבעה מחוסר הבנה בסיסית של כוחות הטבע.
"ומטרם אבוא לבקר את שיטתו זו, יש להודות, ששיטתו היא הצודקת מכל קודמיו, שהרי עדים חיים אנו להצלחתה הגדולה בכמות ואיכות, שהיתה לה בעולם"
ביחס לצורות הקודמות, האידיאולוגיה המרקסיסטית הייתה הצורה המתקדמת והנכונה מכולן. טעותו של מרקס, כפי שהיא תתואר בהמשך המאמר, נובעת מתוך ניתוקו ממטרת הבריאה.
הכרח הוא שתכלית מעשי האדם, בעולמנו ובעולמות עליונים, תהא דבקות בבורא. אם הסיבה לפעולות האדם אינה מטרת הבריאה - אם מעשי האדם אינם מכוונים למטרה, אינם נובעים מהחוק הכללי של הטבע להביא כל נברא לדביקות בבורא - הם מסתיימים בכישלון, ואין ביכולתם להתקיים.
זאת טעותו של מרקס. כרבים לפניו, גם מרקס ראה בצדק את החלוקה השווה כאידיאל. השיבוש בתפיסתו של מרקס ושכמוהו נובע מהתייחסות לחלוקה הצודקת כמטרה ולא כאמצעי. החלוקה הצודקת אינה מיועדת לחיים טובים בעולם הזה, אלא לשמש כאמצעי להשוואת הצורה לבורא.
"מטרם שבאה בנסיון עובדתי בהמיליונים המרובים שבארץ רוסיה, שעד אז היו נמשכים אחריה, כמעט כל טובי האנושות. וזהו תעודה נאמנה על צדקת שיטתו. ומלבד זה, גם מבחינה תיאורטית דבריו מקוימים למדי, ואף אחד לא הצליח לסתור את השקפתו ההיסתורית, אשר האנושיות מתקדמת."
במשך כל ההיסטוריה ועד לימינו אנו, אף אחד לא הצליח לסתור את ההנחה כי המצב של שוויון וחלוקה הצודקת הוא המצב הטוב ביותר. משום כך נהוג לזהות את הבעיה של החברה האנושית עם חוסר יכולתה להתקיים לפי נוסחה זו. האנושות עדיין לא מבינה שחלוקה צודקת תתממש רק אם תתגלה מהכרת מצבו של אדם הראשון בהשוואת הצורה עם הבורא. במצבם ב"אדם הראשון" נמצאים כל בני האדם כאיש אחד בלב אחד, בהשוואת הצורה לבורא.
על החברה האנושית להיבנות בהתאם למצבה באין סוף. ראשית יש להכיר את המבנה של אדה"ר, ובהתאם לרמת ההכרות עימו , ב"למעלה מהדעת", היינו למעלה מהרצון, אפשר להתחיל בתיקונים. את החברה אפשר לשפר רק בהתאם לתיקונים, לא בכפייה של חלוקה צודקת, ולא בטרור. אם לא תתוקן פנימיות האדם, לא יתכנו חלוקה צודקת וקשר חיצוני נכון.
מכאן הסיבה לטעותו של מרקס ודומיו, הם לא שייכו את נטייתם לשוויון ברצון לקבל, לחוסר סיפוקו של הרצון לקבל. הרצון לקבל מבכר חלוקה שווה על פני סבל מקנאה וצער, שוויון מבחינתו הוא הרע במיעוטו. אם תיקרה בפני האדם הזדמנות להתעלות מעל כולם ולשלוט הוא יממש אותה בוודאי. ההסכמה לצדק וליושר מטעם הרצון לקבל נובעת מתוך החשבון של "צרת רבים חצי נחמה", חלוקה שווה מבטיחה רמה מסוימת של רגיעה כללית.
רק תיקון פנימי יאפשר חלוקה צודקת ונכונה. תיקון חיצוני של החברה יתכן רק על ידי תיקון הכלים תחילה. "אין כפייה ברוחניות", רק לפי תיקון הכלים ניתן לתקן את החברה בצורה חיצונית ולהבטיח את קיומה בהתאם להבנה וההכנה הנכונה. חברה מתוקנת מחליטה לפי רצונה הטוב לייסד גם את הקשרים הגשמיים בין החברים בהתאם לתיקון הפנימי.
"אשר האנושיות מתקדמת לאט לאט באופן דרגתי, והיא מטפסת ועולה כמו על שלבים של סולם. כל שלב שבה אינו אלא שלילת השלב שקדמה לה. כן כל תנועה וכל מצב, שקבלה האנושיות בהנהגת המדיניות, אינו אלא שלילת המצב שמקודם לה. וזמן קיומו של כל מצב מדיני הוא, עד שיתגלה מתוכו החסרונות והרשע שבו"
אדם שלא יכול לשאת את מצבו הנוכחי עובר בעל כורחו למצב הבא. זירוז ההתפתחות בצורה מלאכותית, כדוגמת הטרור הבולשביקי שכפה על הציבור צער ורעב כדי לחברו לקולחוזים, לא יועיל כלל. התפתחות מלאכותית אינה מביאה לתיקונם של האנשים, ואינה מעוררת באדם רצון והכנה לחיבור. "אין כפייה ברוחניות" ההתפתחות תיתכן רק בהתאם להכנה.
מכאן ניתן להבין את הסיבה לכישלון הסוציאליסטים, ולתוצאה ההפוכה מהתוצאה המקווה.
הברירה היחידה היא להתחיל מחינוך, מהפצה ומלימוד חוכמת הקבלה, ובהתאם לפעולות אלו בלבד, בהתאם להשפעתם של החינוך ההפצה והלימוד על הציבור, אפשר להתקדם הלאה וליישם את התוכנית בפועל. על היישום לנבוע מפנימיות האדם, בצורה טבעית. בדומה לאדם שמרגיש את מידותיו של המצב הקודם כקטנות ביחס אליו, לא יכול לשאתו, ועובר למצב מתקדם יותר. כך, בצורה טבעית, מתפתחת האנושות מצורה חברתית אחת לאחרת, בפורמציות [ צורות (ל.ג) ] השונות שלהן. באותו האופן תתפתח האנושות מחברה אגואיסטית לחברה יותר ויותר אלטרואיסטית. לא על ידי דיכוי חיצון אלא בצורה טבעית על ידי חינוך.
נשאלת השאלה: למה הבורא ברא את הנבראים בחוסר שוויון, הרי אילו כל בני האדם היו שווים זה לזה, היו מצליחים באותה המידה? מדוע נמנע מהאדם לחיות חיים טובים וחסרי דאגות כחיי הנמלה או הדבורה, אומנם שגם החרקים נאלצים להיאבק על קיומם? מה פסול בחיים כחיי החרק?
בכל צורת חיים אחרת מלבד צורת החיים האנושית המוכרת לנו, התיקון היה נסתר מהאדם. האנושות לא הייתה מגלה את הרע שבאדם. כל בני האדם היו נדמים ל"מתים חיים", בובות על חוט.
ללא הבדל בין אדם לחברו, האדם לא יכול היה להכיר את היצר הרע שלו , את הרצון רצון לקבל שלו. משום כך מוטבע אי השוויון בבני האדם.
כל עוד הרצון לקבל של האדם קטן, הוא מתייחס לזולת בדומה לעצמו. כאשר הרצון לקבל גדל - ואכן במשך הדורות הוא תופח וגודל, באנושות כולה ובכל אדם - האדם כבר לא מתייחס לזולת כשווה לו, אלא כהזדמנות לנצל אותה לטובתו. כך תובע ממנו הרצון לקבל שלו. האנשים בעלי הרצון לקבל החזק אינם מוצאים מרגוע. ליד הרצון לקבל החזק מתפתח מוח חזק במטרה לספק את הרצון. בעלי הרצון החזק והמוח החריף מצליחים ומנצלים את האחרים.
בהתאם למבנה הפרצוף הכללי של אדם הראשון המסודר בצורת פירמידה, מעטים הם המוצלחים בקרב החברה. ראשי החברה שבפסגת הפירמידה מהווים עשירית מס"כ האוכלוסייה ומחזיקים בבעלות על תשעים אחוז מההון ומהשלטון. תשעים אחוז הנותרים, הנכשלים בחברה האנושית, מחזיקים בבעלות על עשר אחוז מסך כל עוגת ההון העולמית, ואין להם חלק בשלטון. מפטמים אותם בטלוויזיה ושעשועים, ומפעם לפעם 'זורקים להם עצם'.
לפי הרצון לקבל זהו דין צדק. לפי הרצון לקבל אי אפשר לדרוש מאדם שהצליח את הכנסתו. הוא הצליח, וכל אחד אחר יכול להצליח כמוהו. כל אדם מצליח בהתאם ליגיעתו.
האדם מקנא ברכושם של האחרים. באדם מוטבעת תכונת הייחודיות של הבורא, ומשום כך כל אדם חושב את עצמו לאחד יחיד ומיוחד בדומה לבורא שיצר אותו. כל אדם חושב שכל העולם מגיע לו. לולא הבורא והמטרה, אם לא היו מוטבעות באדם תכונותיו של הבורא, אפשר היה להסתדר בעולם הזה באיזושהי צורה, האנושות הייתה מסתדרת במבנה של קיבוץ אחד גדול. אבל בורא לא יתיר פיתרון מסוג זה. יש באדם קלקולים שאינם נובעים מהרצון לקבל שלו, אלא מחובתו של הרצון לקבל להגיע להשתוות הצורה. קלקולים שסיבתם היא היותו של הרצון לקבל קשור למטרה, מאי הימצאותו בה. האדם לא יוותר על היותו אחד יחיד ומיוחד כמו הבורא, וזוהי סיבת חורבנו.
האדם לא יכול להתייחס לזולת אחרת מאשר הזדמנות לניצול. אם פלוני עדין לא מרגיש בכך, הרי הוא לא התפתח דיו בכדי להרגיש בכך. עוד דור או שניים, עוד כמה גלגולים, וגם הוא יתייחס לזולת כאפשרות לניצול.
אנחנו חיים בחברה בה אדם לאדם זאב, כולם רוצים להרוג את כולם, כולם רוצים לשלוט בכולם. אם כן, אם כזאת היא החברה איך אפשר לקונן בה משטר של חלוקה צודקת? הרצון לקבל רוצה לראות את כל יתר האנשים כחלקים אינטגרלים ממנו, כעבדים שלו, הוא רוצה שיחשבו כמוהו ויבצעו כמוהו, הוא רוצה לראות אותם כמבצעים את פקודותיו, כזהו הרצון לקבל הטוב , הפורח, המלא, הפורה.
חוץ מהתענוג שהאדם מקבל, מלבד קמצוץ של חיות המתקבל ברצון לקבל, האדם מקבל גם את הרגשת נותן התענוג. ממנה נובעת הרגשת הייחודיות שלו.
לצורך הדיון נניח מצב בו האדם הצליח לדכא את רצונותיו עד לרמה מסוימת ומסכים לחלוקה צודקת . הוא יודע כי אין לו ברירה אלא לחיות בשלום. אלמלא כן תיכחד האנושות. אם ישתמש ברצון לקבל הוא גוזר על העולם להישמד. האדם יכול לרסן את הרצון לקבל שלו, אבל את נקודת הייחודיות מהבורא אין ביכולתו לרסן. שום דבר לא יעזור, תכונת הייחודיות היא כח אלוקה ממעל, האדם לא יכול לשלוט עליה. היא ממעל לרצון לקבל, היא כח נוסף באדם מלבד הרצון לקבל.
האדם אם כן נמצא בצרה. כל התיאוריות דינן להיכשל, נקודת הייחודיות מחריבה את כל בנייניו של השכל הבהמי .
לפי החשבון האנושי הפשוט כל ההבדל טמון בשאלה האם האדם יגיע למטרה לאחר מלחמות אטום ומימן, או לפניהם. אבל בהתעוררות האדם לתיקון בכוחות עצמו יש מעלה נוספת. התעוררות האדם בכוחות עצמו, קצת לפני שהבורא מעורר אותו ב'עקיצה' מכאיבה, או התעוררותו בכוחותיהם של הדומים לו - כמו בעל הסולם, גורמת לנחת רוח של ממש ולרווחים עתידיים בלתי ניתנים לתיאור.
ילד יכול להקשיב לעצות אימו לפני שהיא מרימה קול צעקה או לאחריה. אם לא ישמע בקולה את הצעקה תלווה מכה ובעקבות המכה יבואו ייסורים נוראים. אבל אם הילד ישמע לאימו לפני הצעקה, אם יעורר בעצמו רצון לשמוע לה, להבין אותה, לנסות ולאהוב אותה, לגרום לה איזשהו תענוג, להרגיע אותה ולגרום לה נחת, הרווח הוא רווח מהותי.
את שהאדם רוכש בעזרת התעוררות מצידו, אי אפשר לרכוש בשום צורה אחרת. אם האדם לא פעל באותו הרגע, הרגע נאבד ויחזור רק בתיקון מלמעלה - בצעקה, מכה, או 'עקיצה'.
האדם יכול לטעות ולחשוב כי יתוקן בכל מקרה, בטוב או ברע, ולחכות למכה. לאמיתו של דבר התמונה שונה: המאמץ להקדים, כביכול לאהוב את הבורא, כאילו לרצות לטובתו, הניסיונות הקטנים להתייחס אליו לכאורה, ההשתדלות - בכך האדם קונה מרחב חדש, מימד אחר, חלל נוסף.
כדי לתאר את הדברים מביא בעל הסולם מדבריהם של חז"ל "דריש ר' יהודה, לעתיד לבוא ( בגמר התיקון ) מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין, ואומרים האיך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין ואומרים, האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה" ("שמעת" פ"ו – "ויבן הרי מסכנות" ). ובאותו המקום מקשה בעל הסולם ושואל, איך יתכן הבדל בגמר התיקון, הרי כל הכלי מתוקן. ובכל זאת ההבדל קיים. האדם מצטער על רגעי העבר המוחמצים. הדברים עמוקים מני ים, ולא כאן המקום לרדת לעומקם. כך או אחרת יש הבדל אם האדם מקדים להתעורר מצד עצמו.
כדאי לנו להודות לבעל הסולם על ההזדמנות שנתן לנו, שאפשר ונקדים צעד משלנו לפני הבורא, נביע את רצוננו לפניו.
המוצלחים מקרב חברי החברה, העובדים במצבם המקולקל בלקבל על מנת לקבל, נעשים בצדק, לראשי החברה.נשאלת השאלה: האם בהפכם את הכוונה לעל מנת להשפיע לבורא יהפכו למנהיגים הרוחניים של החברה?
לא! קיים הבדל בין רצון לכסף, לכבוד לשליטה לחכמה או לרוחניות. לאו דווקא המוצלחים בתחום הפיננסי יצליחו ברצונם לרוחניות. רצון גדול לכסף לא מעיד בהכרח על התפתחות לרצון גדול לשליטה לחכמה ולרוחניות. החלוקה היא כמותית ואיכותית. הכבד עובד למען יצור הדם והריאות סופגות חמצן מהאוויר - לכל אדם יש תפקיד משלו. טעות לחשוב כי אותם האנשים המצליחים בגשמיות יחליפו כוונה, ירכשו מסך מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, ויצליחו ברוחניות.
אי אפשר לחזות את המבנה של החברה העתידית מנקודת המבט של המצב הנוכחי. אי אפשר לדעת מי יהיה רוחני יותר ומי פחות. הרי גדולתו של האדם תימדד בקנה מידה של נתינה, בהיותו דוגמא לאחרים. מתוקף השגותיו הגבוהות יתאפשר לאדם להראות לאחרים דרך נכונה יותר. רצון גדול לכסף לא מעיד על גדלות רוחנית.
בנוסף להבדל הכמותי קיים גם הבדל איכותי. אדם עם רצון גדול לכסף, לא יעלה בהכרח לדרגות גבוהות של רצון לשליטה ולרוחניות. בכל דרגה הרצון לקבל הוא רצון לקבל שונה, ולא אותו הרצון בלבוש אחר.
מצדו של הבורא כל בני האדם בהשפעה, ודאי. כל הפוסל במומו פוסל, חוכמת הקבלה מדברת תמיד מצידו של המשיג, רק כלפיו נעשית המדידה. גם הבורא לא מתייחס לנבראיו כמתוקנים, אלא בהשגחה פרטית, כל אדם מרגיש את מכותיו של הבורא. האדם לא יכול לקבל סטירה ולשמוח בה כסימן לגמר התיקון?
את החברה העתידית ניתן לבנות רק ביחס למידת התיקון בבריות, אי אפשר לבנות אותה ביחס למצב המתוקן. הבולשביקים רצו לבנות חברה שכל חבריה נמצאים בגמר התיקון. לשיטתם, כל שנדרש מהם הוא להכניס את המציאות לתבנית הגשמית. וכך הם עשו, בכח הכידון.
זכור לי הדירה בה הייתי גר, ארבע מאות דירות בבנין בן ארבע קומות. מאה דירות בכל קומה, ובכל קומה מטבח אחד ענק שרק בו ניתן היה לבשל. בבתי דירות אחרים אי אפשר היה לבשל כלל, רק לאכול בחדרי אוכל ציבוריים. קשה לתאר לאיזה תבניות צרות דחס השלטון הבולשביקי את האזרחים הרוסים. לשיטתם כל אדם היה מתוקן בגמר התיקון, וכל שנותר הוא להוכיח לו שהצורה הבולשביקית היא הצורה המתוקנת. כדי להוכיח את שרצו להוכיח לא היססו להשתמש בכח.
הבולשביקים התמסרו לרעיון הסוציאליסטי במסירות נפש, ברמה שלהם, הגשמית. הם האמינו כי זו הדרך לצדק.
הרצון קודם לכל. לצידו הוא מפתח שכל, תיאוריות השכלות וכ"ו. הרצון מפתח את הכל. טעות נפוצה היא לחשוב שהשכל קודם לרצון, לאמיתו של דבר הרצון קודם לשכל.
טעות גדולה היא לחשוב את השכל כקודם לרצון, כל בני האדם נכשלים בה. כולם חושבים שהראש חשוב יותר מהלב, ולא היא! ליבו של האדם קובע הכל.
ללא תיקון הלב ושכל אחר לצידו, אי אפשר יהיה לייסד מערכת יחסים אחרת בין בני אדם, אלא על ידי דיכוי. אם ליבו של האדם מתוקן בדרגה מספר שתיים, שׂיכלו יתוקן בהתאמה באותה המידה, וכך גם היחסים בינו לבין יתר בני האדם - לא צריך להפעיל כח.
קביעת היחסים בין בני אדם בדרגה גבוהה מדרגת תיקונם כמוה כדיכוי כאונס, היא לא יכולה להתקיים. "אין כפייה ברוחניות".
את המצב העתידי אפשר ללמוד או לשחק במסגרת הקבוצה, לשחק את הרצון להיות עם החברים באהבה. אסור לקבוע את המצב העתידי בין החברים במסגרת של יחסים הבהמיים, בכסף וברכוש, אלא רק כמצב רוחני. החברים משחקים את הרצון שלהם להיות מחוברים ביניהם באהבה במצב הרוחני, כאילו הם אוהבים זה את זה. לכל אחד מהם ברור שאינם נמצאים במצב העתידי, הם רוצים להשתדל לעסוק בזה, להביע את הרצון שלהם, ועל ידי כך למשוך את האור מקיף המתקן.
כל התרגילים הללו הם אמצעים בלבד, אמצעים לתיקון הלב. ליד הלב המתוקן ייוצר מוח חדש, מוח שיחשוב על השפעה בצורה חיובית, ובהתאם לכך יקבע סדר חדש בחברה.
למצב הבא אפשר להשתוקק רק בצורה של משחק בקבוצה, להזמין אור מקיף שייתן רצון. מהרצון יגדל השכל, ובעזרת השכל ניתן יהיה לבנות את החברה. כל פיתרון אחר הוא "כפייה ברוחניות", הוא מזמין צרות גדולות ואין לו קיום.
צריך להשתדל בצורת משחק כאילו אנחנו רוצים לבנות את החברה העתידית. לכן במשך כל שנות קיומה של "בני ברוך", נבדקו כל האפשרויות שניקרו בדרכה לדמות את מצבה למצב של החברה העתידית - האם אפשר לממשן. אמת, כול עוד החברה אינה מתוקנת, לא יהיה ביכולתה לממש בפועל את המצב של החברה העתידית. אבל כדאי לרצות את המצב הזה, להשתוקק אליו. כך החברה מושכת על עצמה אורות מקיפים.
בחברה שרוצה להגיע למצב העתידי מתוך משחק, מיקומם של האנשים בפירמידה יקבע רק לפי תיקון הלב. בעל הלב המתוקן יותר מיטיב לראות. הוא יכול לעזור לחברה ולהנהיג אותה. בתנאי החיים של הדור האחרון מי שליבו יתוקן פחות יהיה מודע למצבו, יסכים להשתחוות כלפי החברה ולקבל את מרותה. הוא ייכנע לחברה ויצטרף לשורותיה. כל סולם המדרגות הרוחניות מסודר לפי תיקון הלב.
במצבה הנוכחי "בני ברוך" נבנית על ידי אנשים שיש להם דחף לפעול ולהשפיע. אנשים שמצליחים בפעולותיהם. חלקם אולי אינם חכמים במיוחד אבל הם מצטרפים למסגרת, פועלים, ורוכשים שכל בהדרגה מתוך הרצון. הרצון קובע, אין ברירה, חייבים לעבוד איתם. במצבינו הנוכחי, אנשים כגון אלו מובילים ומנהיגים את החברה. לשאלה מה טומן בחובו העתיד אין תשובה, אין טעם לחשוב על דברים מטרם שנתממשו בעולם.
אדם בעל שכל בהמי חריף במיוחד לא יוכל להנהיג את החברה שלנו. את בני ברוך אפשר להנהיג רק לפי הרצון שבלב, רצון להשתייך למשימה. אי אפשר להשכיר את שירותיו של משרד חיצוני לנהל את החברה. את מפעל ההפצה כן, את החברה לא. בחברה דרושים אנשים שליבם לתיקון ולמטרה.
בני ברוך מתקדמת בהתאם למציאות, בעלי הדחף להוביל את החברה הם שמובילים אותה. במקביל צריך לעדכן את התקנון כל הזמן. יתכן שאדם פעיל במצב הנוכחי, לא יוכל להביע את עצמו כלל ביחס לתקנון חדש. אפשר שלא ימצא חומר דלק לפעולותיו, ולא יזכה בעבורם לכבוד או לשכר אחר.