94. בין רשות היחיד לרשות הרבים
שיחה (17.01.02)על מאמר: "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - א"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת כי תצא, עמ' 156
"מלחמת רשות" הכוונה היא שיש רשות אחת, רשות הבורא. אין שום ספק בכך. והבורא ברא אותנו בכוונה שנברר את הרשות הזאת, שכל מה שאנחנו מרגישים וחושבים במוחא ובליבא שלנו, כל מה שקורה איתנו, התקוות, החרדות, הרצונות, הכל הוא, הכל בשליטתו, והכל בהנהגה שלו.
כדי לברר את ייחודיותו ואת ייחודו במציאות, הבירור יכול להיות רק מבחינה שכנגדו. ולכן כל ההפרעות, שכאילו יש אני, שיש מישהו כלפי חוץ מהבורא, הם מחשבות, דחפים, מעשים, שנוצרו כדי שנברר את "רשות היחיד". וכשאדם נופל לחשוב ולהרגיש, שהמחשבות והרצונות והמעשים מקורם איננו מהבורא, המצב הזה נקרא "רשות הרבים".
כשאדם נמצא בהרגשה של רשות הרבים, הוא עדיין מבין שהיא באה לבלבל אותו, שרשות היחיד עושה לו את הבלבול הזה של כאילו רשות הרבים, כאילו גם הוא עושה משהו, גם אנשים אחרים, שבסביבה יש עוד כוחות חוץ מהבורא, כשלאדם יש הרגשה או מחשבה כזאת, נקרא שהוא נמצא בהסתרה, בהסתר כפול או בהסתר רגיל.
במידה שאדם יכול לברר את זה, נקרא שהוא עובד. ובאמת אין לו עבודה יותר מזה. על ידי המאמצים שהוא עושה להתגבר על כל המכשולים, על כל ההפרעות, הוא לאט לאט מבין שהם מלאכים שנשלחים אליו מאותו מקור יחיד ומיוחד. אם הוא מברר אותם, נקרא שהוא עושה בירורים, זו עבודת הבירורים. ואם אחרי הבירורים האלה הוא נדבק לאותו שורש היחיד, נקרא שעשה תיקון על ההבחנה, שנשלחה אליו כדי לברר את מצבו מחושך לאור.
לכן, כל המלחמות שלנו הן מלחמות הרשות. לגלות בכל המוחא והליבא שלי, איפה אני מרגיש, איפה אני חושב ששם נמצא רק הבורא, "אור העליון ממלא כל המציאות".
"כל המציאות" הכוונה למוחא וליבא שלי. אין לי יותר חוץ מזה. זה העיקרון שלנו. חוץ מזה אין על מה לחשוב, חוץ מזה אין בכלל מה להחזיק בראש. אם אדם מצרף כל מה שנעשה עימו ומה שנעשה בו, מה שמתעורר בו, לעבודה הזאת, אז הוא באמת עושה נטו עבודת ה'. מה זה עבודת ה'? לברר שהכל באמת עבודת ה', שה' פועל.
ובמידה שאדם נדבק לידיעה הזאת, נכלל בתוך הרעיון הזה, נקרא שהוא מגיע לדבקות עם הבורא, עם ה'. אם בכל פעולה ופעולה של הבורא הוא כולל את עצמו, שעליו נעשית הפעולה, והבורא הוא עושה הפעולה, נקרא שנדבק בה'. כי על הבורא בעצמו, על עצמותו, אנחנו לא מדברים, אלא רק על פעולותיו עלינו. אז אם על כל פעולה ופעולה של הבורא האדם עושה דבקות עליו, זה נקרא שהוא מגיע לדבקות עם הבורא.
וחוץ מזה אין מה לעשות. הנקודה הזאת אמורה להיות כל הזמן מול עיני האדם. ואם אדם מרגיש שבשדה הראייה שלו נמצא עוד משהו או מישהו, הוא צריך להילחם בזה. והמלחמה עצמה גם היא לא יכולה להיות אלא אם כן האדם בעצמו דורש את התגלות ה', שהבורא יתגלה לו כשולט, כיחיד, הקובע, המקור, השורש של הכל. מכאן יוצא אפוא שבמלחמה הזו הבורא הוא גם המבצע וגם המטרה שבאה בסופה.
וכך יוצא שהאדם כל הזמן נכסף לדבקות, להתגלות, לקשר עם הבורא. ואז הוא באמת מודה, משבח, את הכוח העליון, ששולח לו כל מיני הפרעות. כי כל הפרעה והפרעה, לאחר שהאדם מתקן אותן ומצרף את התוצאה לעצמו, הופכות לחלק מנשמתו. וכל ההבחנות האלה מתקבצות לכלי אחד שלם.
לכן המלאכים האלה שהבורא שולח כהפרעות לאדם, הופכים להיות מלאכים קדושים, חלק מנשמתו, חלקים של נשמתו. כך האדם מרכיב את הנשמה שלו. זה נקרא שהבורא מחזיר לאדם את הנשמה.
החלקים האלה, המלאכים שהבורא שולח, הבורא מעורר אותם מתוך האדם, הם אותם החלקים השבורים משבירת "אדם הראשון", שעכשיו מתעוררים באדם. זה אותו דבר.
האם מדובר על עבודה אחרת ממה שמדברים בדרך כלל?
לא מדובר עכשיו על עבודה אחרת, זו בדיוק אותה עבודה. ודאי שאחרי שיש לאדם הפרעות, שהוא צריך לעשות בירורים, הבירורים הם בהתאם למה שכתוב בדף ס"ד "פרי חכם- אגרות", שכבר הזכרנו, שאני והבורא והפעולה חייבים להיות כאחד, והוא כמטרה. כמו שכתוב במאמר "אין עוד מלבדו" שהוא היסוד של כל העבודה שלנו. מאמר זה כולל בתוכו את כל העבודה.
איך אפשר להבין מהי העבודה שנדרש לעשות?
תמיד צריך להסתכל על המצב הסופי. כי בהתחלה האדם מבולבל, ואי אפשר להתחיל מבלבול. צריך להתחיל ללכת ממקום שלפחות ההגדרות הן נכונות:
אז המטרה היא להתחבר עם הבורא. האדם עצמו צריך להתחבר עם הבורא. הוא צריך להגיע להתחבר עימו בהכרה שלו, במעשים שלו. זאת אומרת, אם צריך להתחבר, לפני כן צריך להיות מצב שהאדם לא מחובר. מה זה נקרא "לא מחובר"? במה האדם לא מחובר עם הבורא?
קודם כל, מי זה הבורא? הבורא הוא המשגיח, השולט עלי ועל כל המציאות. מה זה נקרא להתחבר עימו? להכיר את הפעולות שלו, את התכונות שלו, ולהיות בדיוק כמוהם. לרצות להיות כמוהו. שגם אם הוא לא פועל, אז אני פועל בדיוק כמוהו, במקומו, תמורתו.
האדם יכול להכיר את הבורא, לראות אותו, "ממעשיך הכרנוך". זאת אומרת, הבורא מצטייר לפני האדם כפועל ורק מהפעולות שלו האדם מכיר אותו. הוא לא יודע מי הוא הבורא, הוא יודע מה הוא מקבל מהבורא, מה הבורא שולח לו.
ממה שהבורא שולח אליו, האדם מכיר את הפעולות של הבורא, ושהן כנגד הטבע שלו. ואז הוא צריך איכשהו לתקן את הטבע שלו, כדי דווקא לרצות בפעולות האלה, להתחבר עימן, להצדיק אותן, עד כדי כך שירצה לפעול עם הבורא יחד. במאמר "אחור וקדם צרתני", בעל הסולם מסביר את זה מאוד יפה בעזרת התיאור הציורי של סוס ורוכבו.
כדי לברר את הבורא מתחילים מההפך, מכל ההפרעות. זאת אומרת, הבורא לא מעיד על עצמו שהוא טוב, מטיב, רחום, חנון, וכו', ושאר התיאורים שמתארים אותו. אלא הוא מראה לאדם את ההפך, כדי שדווקא מההפך האדם יבוא אליו. למה הבורא מראה לו את ההפך? הוא לא מראה לו את ההפך, הוא מראה לו את הפעולות שלו בצורתן האמיתית. אבל מפני שהאדם נמצא בטבע הפוך מהבורא, הוא רואה את הפעולות האלה כביכול הפוכות ממה שהן.
האדם לא צריך לעבוד על הבורא ולבקש להחליף לו מכות בסוכריות. אם הוא עושה דבר כזה הוא חושב שהוא מקבל מהבורא מכות. אלא קודם כל הוא צריך להבין בהכרה שלו, שהמכות הן לא מהבורא. מהבורא אין מכות. המכות הן מפני שהאדם נמצא בטבע ההפוך, אז הדברים הטובים ממנו נראים לו כמכות.
מאיפה האדם יכול לקבל את ההכרה הזאת, את השכל הזה? הרי לא יעזור לו בעצמו לחשוב על זה, כי הוא נמצא בטבע שלו, וכל מה שלא בטבע שלו נראה לו לגמרי מופשט, מחוץ לו. מה יכול לעזור לאדם לקבל תמונה נכונה, בעוד הוא עצמו נמצא בטבע אחר מהבורא, וכל מה שהבורא שולח אליו מורגש אצלו בצורה הפוכה? רק מקור צדדי. יש עוד כוח נוסף, לא בורא ולא אדם, שיכול לעזור לו להגיע לזה.
מי הוא הכוח הזה? יתר הנשמות חוץ ממנו, שהן בעצם חלק ממנו, מאותו כלי שהיה אחד ונשבר. הוא נשבר בכוונה כדי להיות מחוץ לאדם. אם האדם הולך להתחבר עם יתר הנשמות, זאת אומרת, לעשות עבודה לא כנגד הבורא אלא כלפי החברים, להתחבר איתם, הוא לא מחליף את גילוי הבורא בחיבור עם החברים, אלא בזה הוא מגלה עד כמה הוא הפוך מהבורא.
אז איך לומדי הקבלה עוזרים לעולם ומשנים אותו?
איך האדם יכול לדעת מה צריך לתקן, מה צריך לעשות? הרי התיאור שיש בורא ששולח דברים טובים, ורק אני מרגיש אותם כלא טובים, זו תמונה דמיונית לגמרי בשבילי. אני לא רואה את הבורא, לא רואה שהוא שולח לי משהו, אני רק מרגיש רע כל הזמן. איך אפשר עכשיו לעבוד עם התמונה הזאת? האדם לא מסוגל, כי אין לו שום קשר עם הבורא.
אז אומרים לו, שאותו נתק, אותו קלקול, שיש בינו לבין הבורא, יש גם בינו לבין שאר חלקי נשמת אדם הראשון, שהם החברים או שאר באי העולם הזה. הקלקול הוא אותו קלקול. וכשאדם מתקן את הקשר שלו עם החברים, הוא באותה מידה מתקן את הקשר שלו עם הבורא. זה אותו דבר. כי אותו כוח הפרודא ששבר את כלי "אדם הראשון", הוא אותו כוח שמבדיל אותי מהבורא, בדיוק אותו הכוח.
ומזה יוצא, שבהתחברות עם אנשים שקרובים אלי בדעה, בבניית קבוצה ובעבודה בקבוצה מתחילים לתקן את היחס כלפי החברים ובזה מתקנים את היחס כלפי הבורא. בעבודה הזאת מתברר לאדם היחס שלו לבורא, כי אותו כוח פרודא שישנו בינו לבין הבורא קיים גם בינו לבין החברים.
ואחר כך העבודה שלו נעשית כבר כלפי כל העולם, כמו שבעל הסולם כותב ב"מתן תורה", שככל שהאדם עולה יותר גבוה הוא בהתאמה דואג לעירו, אחר כך למדינתו ולאחר מכן לעולם כולו.
איך אפשר דרך המאמר להבין את העבודה?
לקחת את המאמרים, וכמו שרב"ש אמר, לכל אחד מהם לעשות תמצית, שהיא סיכום שהאדם צריך להוציא מהמאמר הזה לעצמו. לדוגמה, מאמר של עשרים עמודים לסכם בדף אחד, עם פתיחה וסיכום. שיהיה ברור מה השאלה ומה התשובה, ואיך פותרים את השאלה. בלי מראי מקום ובלי דוגמאות, אלא אם כן הדוגמה היא מאוד רלוונטית להבהרת העניין עצמו.
מי שבאמת רוצה לדעת, כדאי שיהפוך לו את זה להרגל, להוציא תמצית מכל קטע וקטע. כך אפשר ללמוד אפילו את ההקדמות של בעל הסולם ו"תלמוד עשר הספירות". ואז רואים שכולם הם נושא אחד. שחוץ מבורא ונברא, ספרים וסופרים, לימוד וקבוצה, אין כלום.
כדאי גם להקשיב לעצות של הרב בעניין הלימוד. מה הוא מציע לכל תלמיד ומה הוא ממליץ לעשות בעבודה הרוחנית.
מה אחרי שאדם מייחס הכל לבורא?
אחרי שאדם מייחס הכל לבורא, הוא צריך להגיע למצב שהוא כמוהו. "כמוהו" נקרא "ממעשיך הכרנוך". מ"הכרנוך" מגיעים לדבקות. כמו "הוא רחום אף אתה רחום" וכו', לפי מה שכתוב.
מה האדם מכיר בזה שהוא מייחס את הכל לבורא?
כשאדם אומר: "הכל בא מלמעלה", "הכל בידי שמים", וכו', זו אמירה סתם. כשאדם מגיע למצב שהוא מרגיש שהכל בא מהבורא, זה נקרא שהוא הגיע לפקיחת עיניים, שהוא עבר מחסום ועכשיו הוא רואה שכוח היחיד פועל.
האדם עדיין לא מכיר את הכוח הזה, הכוח הזה הוא סתם בשבילו עולם שנקרא "העולם הרוחני". והוא עצמו נמצא בו כעובר ברחם אמו. הוא עדיין לא מרגיש ולא מכיר את הבורא, אלא רק מכיר שהוא אחד ואין חוץ ממנו, ושהוא עצמו נמצא בתוכו. זה נקרא שאדם הכיר את הכוח העליון, היחיד, הפועל, המיוחד. זה נקרא שנכנסים לעיבור.
ולהכיר את מעשיו נקרא, שממצב של עובר, מטיפת זרע הזאת, האדם מתחיל לגדול. והגדילה שלו היא לפי כמה האדם חוזר על פעולות הבורא, מתאים את עצמו לפעולות האלה. כמו מלכות שמתאימה את עצמה לזעיר אנפין, ובמידה הזו היא גדלה, מתלבשת עליו, לוקחת ממנו ומתאימה את עצמה אליו.
לאיזה יחס צריך להגיע כלפי החבר?
צריכים להגיע ליחס כזה, שהחבר נעשה שותף לי בכל דבר בהליכתי לבורא, בפנייתי לבורא. אבל את זה צריך לומר בזהירות, יש כאן כל מיני הגבלות, כי בכל זאת אנחנו בני אדם, ועוד לא מתוקנים, וכל העניין הזה הוא לא לדבר על מצבים פנימיים שאדם עובר בדרך לרוחניות, ובזה גם להפריע לחבר וגם לקחת מהחבר את היחס הלא מתוקן שלו לבורא, וכו'.
אבל בסופו של דבר העבודה שלנו היא לחבר את הכלים הרוחניים שלנו לכלי אחד. בזה אנחנו שוברים את כוח הפרודא בינינו, ואז שוברים את כוח הפרודא בינינו לבין הבורא. זה ממש אותו דבר. אם אני מתחבר עם עוד מישהו מהחברים, אני מתקרב לבורא בעוד מדרגה אחת.
זה אותו כוח השבירה. אם גופו של "אדם הראשון" היה מקבל את הכל בעל מנת להשפיע, הוא היה נמצא מלא באור עליון, בבורא, שהיה ממלא את הכלי שלו, וזה היה ייחוד בורא ונברא. כנגד זה הוא לא החזיק את האור ונשבר. זאת אומרת, אותו הכוח נמצא עכשיו בכלים השבורים, אבל בצורה הפוכה, בשלילה. אם נתקן אותו, נחזור למצב המתוקן והשלם.
זאת אומרת, אפשר כביכול לא לחשוב על הבורא אלא רק איך לחבר את כל הנשמות יחד. למה "כביכול"? כי אם לא חושבים על המטרה, החיבור עם שאר הנשמות הוא לא באמת חיבור, הוא חיבור אגואיסטי ולא חיבור מטרתי. אבל זה ממש אותה עבודה, אין שום הבדל.
לכן רבי עקיבא אמר: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". "כלל" הכוונה שהאדם בונה כלי כללי של תורה, שהבורא, האור, ממלא את הכלי. אנחנו לא יכולים להסכים עם הכלל הזה, הוא לא נראה לנו, זה בשבילנו ממש דבר איום ונורא. אבל לפחות מהכלל הזה אפשר להכיר עד כמה שאנחנו לא רוצים חיבור עם הבורא. לא שלא מסוגלים, אפילו לא מסוגלים לשמוע.
מהי האינדיקציה שאני מתחבר עם הבורא?
הבדיקה שמראה אם אני מחובר עם הבורא, היא איך אני מתחבר עם החברים. זאת הבדיקה. מעטים חושבים על זה ברצינות. כמה דקות ביום אדם מסוגל לחשוב על החיבור עם הבורא, שלא לדבר על לבצע תנועה קטנה לכיוון הזה?
כל דבר שאדם ירצה לעשות, הגוף ירשה לו, חוץ מהחיבור לבורא. יתנו לו להיות גאון בתע"ס, ללמד ולעשות קבוצות, כל העולם יבוא וינשק לו את היד, יגיד עליו שהוא גדול, אבל את החיבור לבורא לא ייתנו לו לעשות.
האדם בעצמו יצטרך בנקודה הזאת, בעבודה שלו עם החברים, להכניס את הבורא בפנים, כדי שהחיבור לבורא יתקיים. אי אפשר להתחבר עם הבורא, אם הבורא לא נמצא בין החברים. לכן זו אותה עבודה. הקושי שלנו נובע מכך, שבזמן שאדם הולך להתחבר עם החבר, הוא מפריד את החיבור עם החבר מהחיבור עם הבורא.
אם האדם היה חושב שזה היינו הך ממש, אם היה לוקח את זה כדבר אחד, שזה אותו דבר, וכמה שאפשר משכנע את עצמו שזה באמת אותו דבר הוא היה מעלה תפילה נכונה, שהוא רוצה שהשכינה תשרה בינו לבין חבריו, שהבורא יתגלה ביניהם, שרק באופן הזה הם יכולים להתחבר.
אז היחס לחיבור ביניהם היה לגמרי אחר. הם היו מזמינים את הבורא לשבת ביניהם. צריכים להתחיל לעבוד רק על זה, אז אדם רואה כמה הוא נכנס לפנימיות כזאת, שהוא והחברים והבורא נעשים שותפים כולם יחד באותה פעולה.
אין מילים שיכולות להעביר את ההרגשה הזאת. זה בא ומתחיל להתבהר רק אחרי שעושים מאמצים.
אם משקיעים מאמצים בהתחברות, יותר נופלים, ואז לא מתחברים?
לא. בעבודה הזאת, כמה שאדם מתקדם, מראים לו שהוא מתקדם, ומראים לו שהוא נופל. זה לא ככה שאדם משקיע מאמצים ומיד נותנים לו נפילה. אלא למשך רגע או יותר נותנים לו להרגיש שהוא מתקדם, שיש בזה משהו, ואחר כך נותנים לו נפילה מהמצב הזה. ושוב נותנים לו מקום לעבודה, ושוב יש פירוד, ושוב יש בלבול, וכך הלאה.
ואם אני אקבץ את כל הקבוצה, ויחד איתם אדרוש את הבורא שישב בפנים, וכולם יהיו יחד, אז נראה בזה איזה מין התגלות. ואחר כך שוב תהיה נפילה, וככה עוד ועוד. אבל כל פעם יותר. יותר למטה ויותר למעלה, עליות וירידות. אבל העליות והירידות הם בנושא העיקרי, שאני והקבוצה והבורא יחד, רוצים להיות בנקודה אחת, ככלי אחד, והוא כאור בפנים בתוך הכלי.
האם אדם יכול להתחיל להילחם לבד נגד הפירוד בין החברים?
אדם בכלל לא יכול בעצמו לבדו להישבר או להילחם בפירוד בין החברים. עליו לקבץ תומכים מהחברה. חייבים להיות שניים, שלושה, ארבעה, שיתחילו את העבודה יחד.
ודאי שלהתחיל בחיבור בין החברים כל אחד חייב. להתחיל ממנו והחוצה כלפי כמה חברים. אבל אם אין תגובה מצדם זו עבודה מאוד קשה. ודאי שאפשר גם בזה להצליח, אבל זה מאוד קשה.
מה החיסרון שצריך להיות לקבוצה?
חוץ מחיסרון בנוכחות הבורא בינינו, שרוצים להתחבר אליו, אין יותר עבודה. זה הכל. זה המאמץ האחד, זו התפילה האחת והתוצאה האחת שמקווים לה.
מתי אדם יכול להרגיש שהוא מחובר עם החבר בצורה כלשהי?
כאשר ברור לאדם, שבזה שהוא חושב על הבורא, הוא חושב על החבר, ובזה שחושב על החבר, הוא חושב על הבורא, זה מגלה את זה, וזה מגלה את זה, אין שום הבדל, אז הוא בחיבור עם החבר. כי הבורא מתגלה בקשר בין החברים, בין הנשמות.
הנשמות הן כמו משבצות שונות של אותה נשמה, נשמת "אדם הראשון". אז בקווים בין המשבצות האלה, בקווי החיבור בין הנשמות, שם נמצא הכלי החדש שבו הבורא מתגלה. כך שלגלות אותו אפשר רק בחיבור עם החבר. אם לא נמצאים בחיבור עם החבר, לא מגלים את הבורא.
מה ההבדל בין מלאך, שהוא הפרעה או כלי עזר, לבין חבר?
מלאכים וחברים זה אותו דבר, רק אנחנו עדיין לא מבחינים בזה. לא מבדילים מה מקבלים מחבר, מה מקלקול שלו, מה מקלקול שלי כלפיו, ומה מקלקול שלי עצמי. לכן יותר קל לברר את הדברים האלה לפי שפת "תלמוד עשר הספירות", במקום שבעל הסולם מברר את התיקונים של נר"ן דצדיקים.
כשנגיע לקריאת החלקים האלה, נראה על מה הוא מדבר. הם יהיו בשבילנו כמו המאמרים של רב"ש. ממש ספר הוראות.
אפשר לתמצת במשפט אחד את כל העבודה, כמו שאמר רבי עקיבא: "'ואהבת לרעך כמוך' נתתי לך התמצית, ועכשיו לך לבצע אותה". אבל כשמתחילים לעבוד יש לזה אין-סוף הבחנות ובירורים ומצבים. בכל מצב יש בלבול, בירור, אי הבנה, ויכוח, לכן יש לחזור להגדרות הנכונות, למשפט האחד הזה "ואהבת לרעך כמוך", וממנו להתחיל בחזרה את כל השרשרת.
למה צריך להתחבר רק עם חברים בקבוצה ולא עם אחרים?
למה צריך למצוא "את אחי אני מבקש", כדברי רב"ש, ולא סתם אנשים בעולם? כי בעבודה הרוחנית עובדים על התחברות במחשבות, ברצונות, ולא בידיים וברגליים. זאת אומרת, אני מתחבר עם הדעה של החבר והחבר מתחבר עם הדעה שלי. אז איך אדם יכול ללכת ולהתחבר עם מישהו שלא חושב כמוהו?
אבל בפניות שלנו לבורא, של החבר מהמשבצת שלו, ושלי מהמשבצת שלי, אין בהן שום תועלת עד שנתחבר בינינו. אם בגבול בינינו יהיה חיבור הדדי של החבר אלי ושלי אליו, מפני ששנינו רוצים להתחבר לבורא ולגלות אותו, אז בגבול בינינו הבורא יתגלה לשנינו. "לשנינו" הכוונה לכלי אחד, ששנינו נעשים כלי אחד.
אז איך אפשר להתחבר למישהו שהמטרה שלו עכשיו היא לבנות וילה יפה, או איזה תענוג אחר בעולם הזה?
האם אדם צריך לגלות את הבורא בכל רגע בחייו?
לא. אדם לא אמור ללכת לגלות את פעולות הבורא. אם כך יעשה הוא עלול לפתח כל מיני הנחות וספקולציות: שזה קרה בגלל שהבורא עשה לו ככה, ולהוא רצה לרמוז בזה ככה, וכו', ספקולציות אלה הן שקר מוחלט ועבודה זרה.
למה? כי אדם מנסה מהשכל שלו הבהמי האגואיסטי של העולם הזה, לבנות מערכת רוחנית של השגחת הבורא על כל הנבראים. מאיפה יש לו כלים לזה? מי הוא בכלל - הוא, בשכל האנושי הפשוט, שאפילו במישור דעולם הזה הוא לא מבין כלום, מתחיל עכשיו עם השכל שלו לפרש את ההשגחה? אין החטאת המטרה יותר גדולה מזו.
מי האדם לעומת פעולות הבורא בכל הנבראים, ואיך מסתדרות וקשורות כל הנשמות - את זה האדם עם השכל שלו בכלל לא יכול להתחיל לפענח. לכן אין צורך בחקירות וגילויים כי אין לנו הכלים לכך.
מה העבודה שלי מול חבר?
אין לאדם עבודה מול החבר, יש לו עבודה מול עצמו, איפה שהכוחות שבו מפריעים לו להתחבר עם החבר.
האם חיבור לרב יכול לעזור להתקדמות כמו חיבור לקבוצה?
זה אותו דבר כמו לנסות לפענח את פעולות הבורא בשכל בהמי. לראות אחרי כל דבר כאילו הבורא עושה ככה בגלל שככה. אסור להתחיל לחקור עם שכל בהמי, זה מבלבל את האדם ומרחיק אותו מהמטרה. היחס כלפי הרב צופן אותה סכנה.
"תלמיד" ו"רב" אלה מושגים רוחניים. "רב" זה פרצוף עליון. רב פירושו "גדול". מפני שאנחנו נמצאים בהסתרה, אז כמו כלפי הבורא כך גם כלפי הרב: התלמיד לא אמור אלא לקחת ממנו דוגמה, עצה, ביקורת, ובעזרתם להשתדל לשנות את עצמו.
אבל בשום אופן לא להעמיד רב במקום בורא. אין מקום להתחיל להעריץ אותו ולשרת אותו בצורה עיוורת, שזה ממש עבודה זרה. אלא להתייחס אליו כמו אל מדריך. ובבוא הזמן עם תלמידים יותר מתקדמים אפשר כבר להתחיל לעשות עבודה אחרת. ואז, גם אם ישרתו את הרב זה לא יקלקל אותם, כי הם יעשו את זה בצורה נכונה.
העבודה הזאת בשירותו של הרב לא תרגיע אותם, לא תתן להם הרגשה שהם כבר עושים את מה שצריך, למרות שבתת ההכרה זה תמיד מושך את תשומת הלב של התלמיד מהבורא לרב. אפשר לתת לתלמידים לכבד את הרב, רק בתנאי שהם כבר גדולים, שלא יקחו את זה כהרגעה, כאיזו עבודה שעשו. אחרת זה מקלקל אותם.
ואם התלמידים עדיין לא מתקדמים, אז צריך בינתיים להחזיק אותם רחוק, שהרב הוא רק מורה דרך, שמלמד אותם והם בעצמם הולכים הלאה. כמו מורה בבית ספר, שאף אחד לא משתחווה לו, אלא מקבלים ממנו מה שאפשר לחיים, מה שצריכים לחיים וזהו. אחרת תשומת הלב של התלמיד עוברת מהבורא לרב עצמו, שזה יכול להיות קלקול גדול גם לרב וגם לתלמיד.
אבל כשהתלמיד גדל, הוא מרגיש שהוא מקבל מהרב בלי שזה יקלקל אותו. הוא מבין, הוא מרגיש את המערכת, ולכן אפשר לתת לו לפנות לרב ולקבל ממנו. ממש כמו בין פרצופים. כי בפנייה שלו לעליון, הוא רואה בעליון את חלק הבורא, לא את העליון עצמו בלבד, הוא רואה בו את חלק הבורא שבו. זו נקודה עדינה מאוד חשובה.
למה רק במאמר בסוף כרך ג' רב"ש מספר על עבודת ה' ולא כבר בכרך הראשון?
כל המאמרים הם מאמר אחד. כולם מדברים על דבר אחד. יש מאמר אחד כללי שנקרא "אין עוד מלבדו, שכינתא בגלותא", שהוא כל יסוד העבודה. השוואת המאמר הזה לספרים הקודמים של בעל הסולם מראה שבכולם המחבר עוסק באותו עניין: חיבור הנברא עם הבורא.
בחוכמת הקבלה לומדים שיש התפשטות דרך ארבע בחינות שזה הבורא בעצמו, התכונות שלו עד המלכות דאין-סוף. ואחרי שמלכות דאין-סוף קיבלה מהבורא, מילאה את עצמה בבורא, היא החליטה, שהיא רוצה להיות כמוהו, היא רוצה להידבק במידותיו, בארבע בחינות שלו, ארבע בחינות דאור ישר, שהן ט' ראשונות, וזאת העבודה שאנחנו עושים.
במילים אחרות, הדרגה שלנו כלפי הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר נקראת "עולם הזה", שאליה הכי קרובה דרגת מלכות דעולם העשייה, שהאח"פ שלה נפולים לתוך דרגת "העולם הזה", וכלפי האח"פ הזה אנחנו עובדים כמו כלפי הבורא. אבל בעצם העבודה שלנו היא עבודה של אותה מלכות דאין-סוף, שרוצה אחרי הצמצום להיות כמו לפני הצמצום, רק בכוונה על מנת להשפיע. אותה עבודה בדיוק.
ורק על זה מדברים בתורה. והתורה עצמה מתחילה מעולם האצילות: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", ש"אלוקים" זה בינה דאצילות: אבא ואימא דאצילות, ו"שמים וארץ" זה זעיר אנפין ומלכות. זאת אומרת מדברים על זו"ן דאצילות, שמזו"ן דאצילות ומטה מתחיל להיות הנברא היותר מבורר.
אבל בעצם מדברים רק על נושא אחד שקיים בכל המציאות ואין חוץ ממנו: נברא, בורא, והקשר ביניהם. מצד הבורא- אור ישר, ומצד הנברא- אור חוזר. וחוץ מזה אין יותר על מה לדבר. כל המאמרים וכל הספרים הם בעצם מאמר אחד, שיטה אחת, איך להתחבר למקור.
אם כמה חברים מתחברים ביניהם איך מישהו שרוצה יכול להצטרף אליהם?
אם כמה חברים מתחילים באמת להתחבר ביניהם כדי לבצע כל מה שכתוב במאמרים, בשלב ראשון הם אפילו לא ידעו מה לעשות. הם יצטרכו לנבור בכל החומר, הם יתבלבלו, יהיו להם הרבה מאוד שאלות. אבל אם הם לא יתייאשו ולא יעזבו את הנושא, הם יתחילו לגלות בבת אחת את כל הדברים האלה: הנושא, האופי שלהם, הטבע הרוחני, והבורא ברצון שלו כלפיהם, הכל בבת אחת. זה הכל נושא אחד. אגב התחברות ביניהם הם יתחילו לגלות בתוך החיבור הזה את הבורא. כולם יחושו את אותו דבר, שזו נקודה שחוץ ממנה אין עוד מה לעשות.
אם הם מצליחים להתחבר, ומתחילים לחשוב ולדבר על זה, ומישהו רוצה להצטרף, הוא יכול להצטרף. אסור שתהיה הגבלה, אין איסור על אף אחד להצטרף איתם יחד, אבל זה תלוי בהשקעה של כל אחד.
אם יש הסכמה להשקיע בצורה הדדית, אבל אני רואה שהחברים לא משקיעים אלי בחזרה, זה נקרא שאני לא רואה בהם חברה. צריך כל פעם לבחור בחברה יותר טובה. מה זה חברה יותר טובה? אדם בוחר בחברים בהתאם לתגובה שלהם אליו, באיזו מידה הם מעוררים אותו יותר, פועלים עליו יותר, רוצים יותר לאהוב אותו, שזה נותן לו דחף לאהוב אותם יותר, להתייחס אליהם יותר. אבל אם הוא לא מקבל מהם את זה, בעיניו הם לא חברה טובה, ואז הוא לאט לאט עוזב אותם.
רק לפי הכלל הזה האדם אמור לברר את החברה שלו, ולהתעלם מהמראה החיצוני של החברים, מפנים, אף, שערות, איך החבר מתבטא. ושלא יהיה חשוב לו האופי שלהם, אלא רק הנשמה, הרצון הפנימי. ומלכתחילה ללכת לאהוב את כל מי שנמצא בקבוצה, כי כל מי שנמצא בה, הבורא מתייחס אליו בצורה שרוצה בדבקותו, אז גם האדם כמו הבורא מתייחס אליהם שרוצה בדבקותם אליו ובדבקותו אליהם.
ואז הוא צריך לבדוק מה התגובה שמקבל מהם בחזרה, זאת אומרת, האדם צריך להרגיש תגובה פנימית כתוצאה מתגובת החברים אליו, ולפי זה לבחור לו את החברה. לפי כמה שהוא מסוגל, לפי כמה שהוא בעצמו רוצה לאהוב את החברים, לפי זה הוא ירגיש חזרה את האהבה שלהם אליו, ובזה יתברר לו מי החברה שלו.
ואז עליו לעשות את החברה הזאת כל פעם יותר ויותר טובה, כמו שבעל הסולם כותב על בחירה חופשית. אין שום דבר אחר. אבל למה הוא בוחר את החברים האלה? כי הבורא בחר אותם. למה הוא מתחבר אליהם? כי הבורא רוצה בחיבורם. וכל זה צריך להיות אחד: אני, והוא, והחברים, הכל יחד, אותו יחס.
האם החברה בעצמה יכולה לבחור לצרף מישהו אליה?
חברה לא יכולה לבחור את מי לצרף אליה. אבל היא לפחות יכולה לנסות לעשות את זה כלפי כל העולם, אבל רק בספרים, בחומר והרצאות ולא בהתחברות רגשית כלפי אנשים. ואז מי שבא לקבוצה- בבקשה.
לא פועלים מול כל העולם בהתחברות רגשית, מכיוון שאי אפשר לחייב אף אחד באהבת חברים. בקבוצה צריך להיות חיבור ב"ואהבת לרעך כמוך".
זאת אומרת, מלכתחילה צריכים להיות נכונים לקלוט אנשים חדשים, דרך הפצה, הרצאות מבוא וכו'. אסור להיסגר בתוך חברה הקטנה ולדחות אנשים. אם מדובר על פעולה רגשית בתוך הקבוצה, צריך רוחנית להיות פתוחים גם כלפי החדשים שהצטרפו. אי אפשר אחרת.
זאת אומרת, האנשים שבאים לפעמים כי אין להם אפשרות אחרת, הם שווי מעמד לאלה שנמצאים בקבוצה, מבחינת הרצון לרוחניות. לראות את הרצון של החברים באופן נכון, זאת הבעיה.
האם אפשר להשפיע על הבורא לא דרך הקבוצה?
אין שום אפשרות להשפיע על הבורא, אלא רק במידה שאדם רוצה להתחבר עם אותם אנשים שרוצים להתחבר איתו. נקודה! אין שום דבר אחר. כך כתוב בכל המאמרים, בכל המקורות: שאין שום דבר חוץ מזה. מי שרוצה לעשות טוב לעולם בצורה אחרת, שילך ויעשה, זה עניינו, אבל זה לא שייך לקבלה.
איזה השפעה לבורא עושה אדם שעוזר לזקן לעבור את הכביש?
מה זה שייך לבורא? עזרה לזולת לא שייכת לעבודת הבורא. הנכונות לעשות דברים מסוג זה, זה דחף אנושי, שנמצא בטבע. כמו שיש אנשים עשירים שתורמים לבתי חולים, למפעלי צדקה וכו'. מאיפה זה בא? משבירת הכלים, שבתוך האגואיזם נכנסו ניצוצי השפעה, שנמצאים אפילו בטבע הבהמי.
בכל חברה יש חוקים ונוהגים, נורמות, בהתאם למנטליות שלה. זה דבר אנושי. אבל אין לקשור את זה לבורא, אין באמצע שום בורא. אין לזה שום קשר לתהליכים רוחניים. אדם עוזר לזולת בגלל שזה מושרש בטבע הבהמי שלו. הודות לחינוך או בגלל שזה מקובל בחברה וכו'. אין לזה קשר לעבודה רוחנית.
גם אדם שלא לומד קבלה מפגין לפעמים נדיבות לזולת. זאת אומרת, אין הכרח שתהיה בזה נוכחות הבורא. ההפך, אדם שיודע על נוכחות הבורא, וחושב שעזרתו לזקן תסייע לו להתחבר עם הבורא, הוא עוד רוצה להרוויח מהפעולה הזאת. זאת אומרת, הפעולה נעשית עוד יותר אגואיסטית ממה שקודם.
איך האדם יכול להשתמש באגואיזם שלו בצורה נכונה?
רק כשאדם יודע שפעולה באגואיזם שלו תחבר אותו עם הבורא. אם כן, עליו לדעת איך להתחבר עם הבורא, באיזה פעולות, איזה אגואיזם הוא אמור לקחת לפעולה הזאת, איזה חלק ממנו, באיזה אופן. ואז ללכת לאגואיזם שלו, להוציא רק את החלק המסוים הזה שתורם לחיבור עם הבורא, ולעשות פעולה כזאת שבסופה יהיה לו חיבור עם הבורא.
ואז הזקן שהאדם עזר לו לעבור את הכביש הופך להיות אמצעי, לא שאני גורם לו טובה. אני רוצה להתחבר עם הבורא, בגלל זה אני לוקח את הזקן ועובר איתו את הכביש. אז הפעולה נראית עוד יותר אגואיסטית, כי אני משתמש בזקן הזה כדי להרוויח רוחניות.
השלב הזה, שאדם מברר מה הדחפים שלו, מה המניעים שלו, ומגלה שהם אגואיסטיים לגמרי, שאין בהם פנייה לא לבורא ולא לאף אחד חוץ מאשר לעצמו, כשרק הוא עצמו קיים, נקרא תהליך "הכרת הרע", אדם מתחיל להכיר את הרע שבו.
כשלאדם נדמה שהוא עושה איזה פעולה טובה, נכונה, בפרט למישהו מחוץ לקבוצה, ומתברר לו שזה לא כך, הוא בדרך כלל מפסיק לעשות אותה. כך קורה לאדם שמתחילים לגלות לו מי הוא, מה טבע האדם. כך מתחילים בעבודה, ואחר כך מגיעים לשלבים "סור מרע" ו"עשה טוב".
איך האדם יכול לדעת מה עובר עליו?
קודם כל, האדם אמור להיות בטוח שמה שעובר עליו זה לתיקון ולטובה. אסור לו לגשת לקו שמאל אם הוא לא נמצא קודם בימין, ולא לעזוב את הימין אלא בעזרת הימין ללכת לברר את השמאל.
מה זאת אומרת לאחוז בימין ואחר כך ללכת לשמאל? שיש בורא אחד, כוח פועל אחד, ייחודי, שפועל עליו, קובע לו מוחא וליבא, זאת אומרת, מחשבות ורצונות, ועכשיו האדם הולך לבדוק מה הכוח הזה נתן לו בתור הפרעה בלי לעזוב אותו. האדם מסתכל על הפרעה מצד הכוח הפועל, מצד ימין. ואז באמת רואים את ההפרעה ככוח זר, כרע. לא רע שרע לך מזה, אלא רע שלא נותן לך להתקדם אל הבורא.
אז הרע הוא בצורה אחרת, באופן אחר מאשר סתם הרגשה רעה. האדם רואה בדברים המתוקים והטובים שהם רעים. כמו שחולה סוכרת מסתכל על דברים מתוקים, שהם אמנם מתוקים אבל הם רעל בשבילו. הוא משכנע את עצמו שזה רעל, וכוח השכנוע עולה על כוחה של המתיקות שמפתה אותו. והוא כאילו לא רוצה את זה, הוא יכול להתמודד. אז הוא כבר מסתכל על זה בצורה מטרתית. לכן רק מקו ימין הולכים לשמאל.
האם השכל חייב להיות מעורב בכל פעולה?
השכל חייב להתערב בכל פעולה של האדם. אם הוא יהיה רק בעל הרגשה הוא לא יעשה שום בירור. מה זה בירור? יחס רלטיבי, יחסי, בין שכל לרגש.
מתי צריך להשתמש בשכל ומתי לא?
צריך כל הזמן להשתמש בשכל. בעל הסולם כותב, שדווקא בתקופתנו העבודה היא בשכל, לעומת התקופות שלפני האר"י שבהן העבודה היתה ברגש, כי הנשמות היו זכות. קבלת האר"י וכל העניין של מסך ואור חוזר ובחינות וכל ספר "תלמוד עשר הספירות" שכתב בעל הסולם, הם כולם דברים שכליים. מה זה שכליים? רגש מבוקר עם השכל.
רק כך צריך ללכת, ולא לעזוב את השכל, אחרת נופלים לרגש. אפילו אם נופלים ברגש לצד הטוב, זה לא נותן כלום. מהי כל עבודת המסַכים? שהאדם עם השכל, עם ההכרה, עם השליטה שלו, פועל בתוך הרגשות שלו, ולא עוזב את הרגשות האלה בלי פיקוח, בלי ביקורת.
ואז יוצא שאדם עושה את המעשים: מסכים, פעולות של זיווגי דהכאה, וכל הדברים בפנימיות האדם, שלומדים עליהם בקבלה. כל הפעולות הן יגיעה שבאה מתוך השכל. ודאי שבסופו של דבר הכל רגש, אבל רגש מדוד, מחובר. פעולות אלה נקראות "שכליות".
איך להיזהר מתמונות צדדיות שלא יבלבלו אותי?
רק חשיבות הבורא, חשיבות המטרה, שעליה אדם כל הזמן שומע מהקבוצה, יכולה לשמור שכף המאזניים תטה לחיובי יותר מאשר לשלילי. רק שימוש כל הזמן בחברה. אין דרך אחרת. אדם שמשתוקק לבורא, ויחד עם זה לא משתוקק לחברה, להתחבר עם החברים, סימן שהוא לא משתוקק לבורא. הוא כנראה מתאר לעצמו דמות אחרת, לא של הבורא. אדם יכול לגלות את זה אחרי הרבה שנות עבודה.
הבעיה, שנדמה לנו שאנחנו מכוונים למטרה. ואז כל הפעולות מכווננות על איזה מטרה שנראה שמתקבלים ממנה איתותים, כמו שנעולים על מגדלור או על תחנת רדאר. אבל זה לא כך. מאיפה הביטחון שלא סטיתי מהדרך? אדם בונה בתוך הרצון לקבל שלו איזושהי דמות יפה וחושב שזה הבורא.
לכן העצה של המקובלים לפנות לחברה, היא העצה היחידה שיכולה לכוון את האדם בצורה אובייקטיבית לבורא. אחרת האדם לא יודע אם הוא הולך נכון. כמו שמטוס שעומד על הקרקע לא יודע, לא מרגיש, לאיזה כיוון מסובבים אותו. צריך להפעיל את הג'יירו שלו ולכוון אותו לפי הצפון, ורק אחרי האיפוס הזה הוא מתחיל "להבין" איפה הוא נמצא. אז כל המערכת הממוחשבת כבר פועלת לפי האיפוס הזה. בלילה "תופסים" את כוכב הצפון, ושם בקורלציה מסוימת מאפסים את הג'יירו של המטוס.
אז כמו במטוס, שיש לו מצפן מיוחד כזה, ששם מסתובבים מנועים ששומרים על כיוון הציר, וכל תנועה של הציר הם מרגישים ועושים תיקון, כך בדיוק אנחנו צריכים לפעול. לאפס את הכיוון שלנו ללא הגוף, אלא עם משהו מבחוץ. הגורם הקבוע שעליו מתאפסים צריך להיות מחוץ לאדם, בלי קשר לרצון של האדם להסתובב לכאן או לכאן.
את הגורם הזה צריך לתפוס ולאפס. איך תופסים אותו? אומרים לנו: "אין מה לעשות- חברה! לפי זה תאפס את עצמך ותראה באיזו סטייה אתה נמצא מהכיוון לבורא". לכן בעל הסולם אומר: "הבוחר כל פעם בחברה יותר טובה", כדי שכל פעם קריאת השגיאה תהיה יותר מדויקת. כדי שהאדם יוכל כל פעם להתקדם יותר ויותר במדויק, כי כמה שהוא מתקדם הוא חייב להיות יותר ויותר מדויק למטרה.
לכן יש בלבול. מה שאתמול היה כל כך ברור, עכשיו כבר לא. למה? כי אם אדם נוסע מתל אביב לירושלים, הוא בסך הכל צריך לאפס את עצמו, שירושלים זה מזרח, הוא במערב, השמש בדרום, דרום זה מצד ימין, אז הוא נוסע נכון. אבל במדרגות רוחניות, ככל שאדם יותר מתקרב, התיקונים נעשים יותר ויותר דקים. זאת אומרת, בכל מדרגה נעשה איפוס מחדש. וזה מה שמבלבל את האדם כי הוא לא רואה את המדרגות.
לכן העבודה נראית לנו אותה עבודה, ששוב טועים בה, ושוב היא לא בסדר, אבל זה איפוס מחדש. כל פעם מתבהר יותר במדויק מי הוא הבורא.