101. גילוי הקשר עם הבורא
שיחה (1.11.02) על מאמר: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - דברים, פרשת כי תבוא, עמ' 205
"הארץ" נקרא רצון. בזמן ההכנה, כשאדם מכין את עצמו, הוא בא למצב שהוא בהחלט מתחיל לעבוד עם הרצון שלו. בהתחלה, כשמתגלה לו העבודה עם הרצון, הוא מתחיל להרגיש את עצמו רע, בחוסר כוחות, הכרת הרע, לא מבין למה הוא מרגיש את הרע. רק אחר כך הוא מתחיל להבין שהרגשת הרע הזאת נובעת מזה שהוא רואה את עצמו כנגד תכונות הבורא.
כשאדם רואה את עצמו, שנעשה יותר גרוע מקודם, יותר חלש, יותר עצלן, יותר אכזר, זה התחלת העבודה עם הרצון לקבל בזמן ההכנה.
אחר כך באה לו עבודה אחרת, שהיא עבודה ברצון לקבל עצמו. כשמקבל בתוך הרצון לקבל כל מיני מילויים, גם גשמיים וגם רוחניים, אז מתחילה עבודת הבירור וההערכה: איזה מילוי הוא מעדיף. זאת אומרת, הוא מתחיל לקבוע לעצמו דירוג, סולם ערכים.
וכנגד זה שמתגלים לו בתוך הרצון כל מיני מילויים גשמיים או רוחניים, אבל על מנת לקבל, הוא חייב להתחיל לעבוד על גדלות הבורא. לא סתם גדלות המטרה שנמשך אליה, רק משום שרוחניות יותר גדול מגשמיות לכן כדאי לו לרכוש אותה, אלא הוא כבר צריך להתחיל לעבוד עם הכוונה: לא שכדאי לו לרכוש אותה, אלא שיש גדלות הבורא שכדאי לעבוד בשבילה.
הדברים האלה באים לאט לאט והם לא תלויים באדם: "כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך", זאת אומרת, לפי הרב"ש, הרצונות מתגלים מלמעלה בהתאם להכנת האדם: בהתאם לכוח הסבל שלו, לכוח הרצון וההתמדה שהוא הכין מקודם, מהשמים מגלים לו את הרצונות שלו במחושב, כדי שיוכל לעבוד בהם.
ואז מתחילה העבודה בגדלות הבורא, שאותה האדם לא יכול לרכוש בעצמו אלא הוא יכול לקבל אותה רק מהחברה, שביכולתה לספק לו את גדלות הבורא בדרכים שונות. תוך שהוא מתפעל מהחברים, שהם עושים כל מיני דברים שאין להם הצדקה בעולם שלנו, והם בכל זאת עושים, הוא מתחיל להבין שגדלות הבורא זה דבר חשוב, ומתחיל על ידי שימוש במיוחד בתכונת הקנאה בחברים, לקבל מהם, לרכוש מהם, גם את הרצון וההכרה שהעליון הוא גדול, שהעליון הוא חשוב. וכך משתנה בעיניו ערך העולם העליון לעומת העולם שלנו, עד כדי כך שהוא מתחיל לעבוד למען גדלות הבורא.
ואז מתחיל להיות עניין המעשר, אותו חלק המלכות, שהוא "האני" של האדם, הוא מתחיל להצניע, ולעבוד רק בט' ראשונות, בתכונות דהשפעה. עד שעובר אליהם בצורה מעשית, שזה נקרא לעבור את המחסום.
במאמר "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך" רב"ש מתאר את הדרך, איך אדם צריך להכין את עצמו עד שמגיע לארץ ישראל. "ישראל" נקרא "ישר" "אל": אדם שכבר מגלה שה' אלוקיך נמצא, זאת אומרת, האדם נכנס להרגשה, להכרה, להכרת הבורא, בצורה ממשית, ועובר להשגחה גלויה.
והכל בא רק על ידי הכנה, שאדם מכין לעצמו קודם, בזמן ההסתר, בתחילת העבודה, ולא ידע בכלל איך ולמה מתגלה בו רצון זה או אחר. זה כבר בא מהבורא בצורה הדרגתית. זאת אומרת, לפי מה שאדם משקיע, עד כמה שהוא מוכן לבנות את עצמו, ועד כמה שהוא בונה סביבו מערכת שיכולה לתמוך בו ולעזור לו להתמודד עם רצון לקבל כל פעם יותר מוגבר, בהתאם לזה מגלים לו את הרצון לקבל. עד שמגלים לו אותו בגודל ובאיכות כאלה שהוא יקרא "ארץ ישראל".
ואז האדם נכנס לארץ ישראל. זאת אומרת, עובר את מצרים, את קריעת ים סוף, הולך במדבר, נלחם מלחמות, וכובש את "ארץ ישראל". הכל בדרגות רוחניות. זו הדרך שלנו עד המטרה.
מה הכוונה שצריך להתחיל לעבוד עם הרצונות כדי לגלות את הרע?
האדם לא יכול ולא צריך להתחיל לעבוד עם הרצונות שלו כדי לגלות שהוא רע, אגואיסט ואכזר. אלא אחרי שהוא משקיע בהתקדמות הכללית, פותחים לו עוד קצת רצון לקבל. והאדם אף פעם לא יודע מה הוא עלול לגלות בתוך הרצון שלו, כי כל פעם פותחים לו עוד שכבה ועוד שכבה בתוך הרצון לקבל.
יורדים מהדרגה, הרמה הקטנה ביותר של הרצון לקבל, יותר ויותר לעומק, עד הרמה הגבוהה ביותר של הרצון לקבל, עד שמגלים לו את הרצון לקבל שיושב על הנקודה האמצעית באין-סוף, איפה שנמצא "האני" שלו. זאת אומרת, פותחים לו את הרצון לקבל לאט לאט מעביות דשורש ועד עביות ד' שלו, בהתאם ליכולתו לעבוד איתו.
וכשפותחים לאדם עוד שכבה של רצון לקבל והוא מתחיל לקבל שם התרשמות ממה שמתמלא בו, הוא מקבל התרשמות משניים:
א) מהרצון לקבל בעצמו.
ב) ממה שממלא את הרצון לקבל, במה שהוא מתמלא.
יוצא שגם ההרגשה שלו כוללת שתי התפעלויות:
א) התפעלות מן האור.
ב) התפעלות מן הכלי.
וכתוצאה מזה, האדם מרגיש לסירוגין פעם טוב ופעם רע מאוד. ההרגשה הרעה נובעת מהתנגשות בין תכונות האור לתכונות הכלי שבו. כשטוב לו, האדם מרגיש שהוא נמצא במילוי מיוחד של משהו עליון, משהו טוב שנותן לו ביטחון, שלווה וכו'.
מאיפה זה בא? האור עליון שמאיר, מאיר בצורה אחידה, הוא נמצא במנוחה מוחלטת. ואילו הרצון לקבל שנפתח, נפתח כל פעם לפי ד' הבחינות שלו, לפי חמשת החלקים, כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. אבל כל חלק וחלק שנפתח יש לו טבע שונה. חוכמה ובינה הם בהפכיות הצורה, בינה וזעיר אנפין, זעיר אנפין ומלכות, הם כולם שונים.
ואז האדם מתחיל להרגיש שינויי מצבים. פעם הוא מרגיש הכרת הרע, פעם הוא מרגיש טוב. פעם הוא מרגיש שהוא צריך לעשות משהו, ופעם הוא מגיע למלכות, ומרגיש אותה שאין לו כוח לכלום, גם לא למחשבה הקטנה ביותר. כך עוברים על האדם טלטלות, וזה סימן של התפתחות.
לא חשוב מה האדם מרגיש, חשוב שהרגשות הללו יעברו מה שיותר מהר, כדי שהאדם יתקדם מה שיותר מהר. כי הרצון לקבל ניתן מראש, השכבות שלו, המבנה שלו, נתונים מראש. האדם עצמו הוא כבר חלק מהנשמה הכללית והמבנה שלו הוא קבוע, אבל הוא בכל זאת יכול לגרום רק לקצב ההתפתחות, וכמה שהוא בעצמו משתתף בקצב, הוא עובר את ההתקדמות הזאת בצורה הטובה והנעימה ביותר, כי הוא מעביר את הייסורים מייסורים בהמיים לייסורים הכרתיים.
כשאדם מכניס לתהליך הזה הכרה, הוא כבר לא סובל, עד כדי כך שהוא ממש שמח. זה דומה לאדם שסובל שנים ארוכות בלי לדעת איזה מחלה יש לו, ופתאום מתגלה לו שניתוח יעזור לו להחלים. אז הוא מוכן ושמח ואפילו משלם עבור הניתוח, כי רואה בו תיקון ולא סבל. זאת אומרת, הוא מקבל המתקה.
מזה שמוסיפים כוחות, עוברים ביתר מהירות את כל המצבים. כלומר, גם מקצרים את הזמנים וגם מרגישים אותם בצורה מתוקה לעומת הצורה המרה. אז צריכים לעבוד רק על מעבר מה שיותר מהיר ממצב למצב. איזה מצב יהיה בפעם הבאה, ההפך או לא, בצורה כזאת או אחרת, את זה האדם לא יכול לקבוע. הוא אמנם מתאר לעצמו, שעוד מעט יבוא במקום המצב הזה משהו אחר, אבל מהו המשהו האחר, איך הוא יבוא אצלו לביטוי, את זה הוא לא יודע.
על מה בדיוק צריך לעבוד בכל מצב ומצב?
האדם עובר כל מיני מצבים, אבל המטרה שלו היא אחת וההתקדמות צריכה להיות במשימה אחת, במחשבה אחת. למרות שעובר כל מיני מצבים, כנראה שהוא צריך לחשוב רק על דבר אחד וללחוץ רק על דבר אחד, על מה הוא אמור ללחוץ?
האדם צריך לדאוג לגלות את הקשר שלו עם הבורא בכל מצב שלא יהיה. כשהוא מגלה את נקודת הקשר, סימן שמימש את המצב הזה, ומוכן לעבור למצב הבא. אין יותר מזה בכל מצב ומצב. בעל הסולם אומר על זה בדף ס"ד ב"פרי חכם - אגרות", שאז חייבים להיות כאחד שלושת הדברים האלה:
א) ישראל - האדם שמשתוקק למטרה.
ב) בורא - המטרה עצמה.
ג) הפעולה - המצב שאדם נמצא בו.
כשהאדם מצליב אותם כאחד, כאילו הוא כבר נמצא בדבקות, בחיבור, עם שלושתם, אז הוא כביכול הדביק את המצב הזה לגמר התיקון, וראוי מיד לעבור למצב אחר. אז מתגלה מיד המצב האחר.
אבל בשביל להגיע לגמר התיקון אסור אף פעם לשכוח מהי המטרה, והמטרה אמורה להיות חשובה בעיני האדם, עליו להיות מוכן אליה וכו'. זאת אומרת, לצורך המטרה יש לארגן סביבה, שתתמוך באדם ותעורר אותו למטרה, אחרת ידיעת המטרה לא תפעל את פעולתה.
למה התהליך נראה מחזורי, כאילו כל פעם חוזרים לאותה נקודה?
לחזור כל פעם על אותה נקודה, הכוונה שבכל מצב האדם עובר שוב ושוב עשר ספירות של כל מצב ומצב, אבל העשר ספירות הללו הן חדשות, הן ברצון חדש. אי אפשר לחזור על זה, אפילו בעולם הזה, שהרשימות הן לא רשימות. הדבר משול לאדם שכל יום אוכל אותה מנה, ולמרות זאת הוא מגלה בה טעם חדש. למה? כי הרצון הוא חדש.
כך לגבי הרוחניות, כשאדם עולה למדרגה אחרת. אם אתמול היה באיזה מצב שנקרא חוכמה ד-משהו של מדרגה מסוימת, והיום הוא במצב של חוכמה ד-משהו במדרגה אחרת, השילוב של כל התנאים, של כל החסרונות, של הרשימות, הוא לגמרי אחר, הגוון לגמרי אחר. כל הרשימות הן מגוונות בהצטברות ביניהן, בחיבור ביניהן, רשימות של מצב מסוים במדרגה אחרת.
כמה מרכיבי יסוד יש בתחום האוכל? לחם, בשר, ירקות, מים. כמה ספרי בישול יש? אלפי ספרים ומאות אלפי מתכונים. למה? כי השילוב ביניהם נותן טעם אחר. אז יש עשר ספירות עיקריות, שמתחלקות ומתחברות ביניהן לאין-סוף מצבים, כל מצב הוא טעם שונה וביחד הם נותנים שלמות. וכל מדרגה מתגלה בפני עצמה.
אדם יכול לומר, שהוא מכיר נוסחה מסוימת: "זה רשימו כזה וכזה וכו'", אבל כשמרגישים את הנוסחה שכתובה בספר, היא מורגשת כדבר חדש לגמרי. הנוסחה שיש לפני העיניים היא לא ההרגשה הפנימית, ואנחנו חיים מהרגשות. ההרגשה היא מה שממלא אותנו, היא מה שאנחנו מקבלים בכל מדרגה.
האם בכל מצב צריך להגיע לחדות ההבחנה?
בכל מדרגה ומדרגה אדם חייב להגיע למצב שהוא מבחין איפה הוא נמצא. קודם נכנסים למדרגה ללא הכרה, ואחר כך מתפתחים בה כמו תינוק, כמו קטן, ובסוף כגדול: עיבור, יניקה, מוחין, אלה השלבים שעוברים בכל מדרגה ומדרגה.
במדרגה עצמה לא מכירים את הקשר שלה עם שאר המדרגות. את זה מגלים במצבים מתקדמים יותר, אבל את המדרגה עצמה משיגים כמו שהיא. כמו שבגיל שש משיגים רק מה זה נקרא להיות בן שש, ולא מהו גיל שש כלפי כל החיים. גיל שש כלפי כל החיים משיגים אחר כך כשגדלים. אז מתחילים להבין מה זה גיל שש.
באיזו מידה אפשר במצבנו הנוכחי להבחין ביתר הפרטים?
בסופו של דבר אנחנו צריכים להתפעל מכל נקודה שבמלכות, למלא אותה עד הסוף, לקבל התגלות מקסימלית של האור. אז באמת יהיה לנו כלי מוכן, מתוקן. זה עולם ומלואו.
אבל בינתיים אנחנו רק מתחילים. כמו שמקבלים מכשיר חדש, צריך לעשות לו כיול, לאפס אותו, בגרמים או במידות חשמליות וכו', ורק אחרי זה אפשר למדוד את הדברים ולהשוות ביניהם, מה יותר כבד וכו'. אז בינתיים עושים לנו כיול. בינתיים אנחנו עוד לא מרגישים מידות, אלא רק בום! נפילה, הה! עליה.
אחר כך לאט לאט נתחיל להבחין בהבדלים השונים בין המצבים: באופנים, בגוונים, עד שיהיה לנו סרגל מדידה. אז יקרא שהמשקולת מוכנה לעבודה, ונתחיל לעבוד. זה כבר אחרי המחסום. אבל בזמן ההכנה אנחנו רק מכינים את המשקולת.
מהו גמר תיקון?
גמר תיקון נקרא הכלי המתוקן בלקבל על מנת להשפיע. אז כל הקבלה של הכלי היא מפני שהוא נותן, מוסר, משפיע. וכתוצאה מזה הוא נמצא בדבקות ובהשתוות הצורה עם הכוח העליון, והוא מבין מהו הכוח העליון, וממש נמצא במצבו של הבורא, בדרגתו. זה נקרא "גמר התיקון". גמר תיקון הוא גמר הכלי. אחרי כן, כשהכלי מוכן, מתחילים חיים חדשים, שאנחנו עדיין לא יודעים עליהם כלום.
אבל אם מגיעים למטרת הבריאה מה טעם להמשיך הלאה?
עכשיו מטרת הבריאה היא להגיע לגמר התיקון. אחר כך ממשיכים לדרגות ששם מתגלה המטרה האמיתית. אבל בינתיים אנחנו אומרים, שמטרת הבריאה היא "להיטיב לנבראיו", ותיקון הבריאה נקרא "דבקות".
כאילו הבורא אומר: "אני קלקלתי אותך מלכתחילה, עכשיו תתחיל לתקן את עצמך", או שהוא אומר: "אני אעזור לך, אני אתקן אותך, אבל בנוכחותך, כדי שתראה איך אני עושה את זה, על ידי זה תבין מי אתה, על ידי זה תבין מי אני, על ידי זה יהיו לך בדיוק ההבחנות. כשאני מתקן אותך עכשיו עד המצב שלי, אתה תראה בדיוק ותרגיש מי אני".
זאת אומרת, הבורא מעלה אותנו אליו בצורה כזאת, שכאשר עולים עד אליו מבינים עד הסוף מי הוא. האדם והבורא נעשים כשני שותפים, שניים שווים, שניהם מבינים מה שקורה, שניהם נמצאים באותה רמה, באותה דרגה.
אחרי שהאדם מכיר את הבורא, לא יותר ממכיר, קורה לו משהו בהמשך. אולי הבורא לוקח את האדם לעוד איזה מקום, לעוד כל מיני דברים, שהאדם לא מבין. זה נקרא "סתרי תורה". "סתרי תורה" מפני שאנחנו לא מסוגלים להבין את המציאות שלאחר גמר התיקון.
על אלף שמיני, תשיעי, עשירי והלאה לא מספרים לנו כלום. המקובלים לא כותבים עליהם, מפני שזה לא נותן לנו שום דבר, רק מבלבל, ומפני שכעת אנחנו זקוקים רק למה שבפועל יועיל לעבודה שלנו. ועד כמה שהמקובלים התבטאו בעניין זה, הם אמרו שהמילים שלנו דלות מלתאר את המציאות הזו. כי המילים שלנו הן מצמצום ב', ואפילו עד צמצום א' עוד אפשר לספר, להעביר בצורה כלשהי, אבל על מציאות שהיא מעל גמר התיקון, מעל תיקון הכלים, אין לנו בכלל יכולת להבין ולהתבטא.
ולמרות מיעוט ההתיחסויות עקב הקושי לבטא את מהותה, כנראה שיש מציאות שנכנסים אליה לאחר גמר התיקון. אבל בינתיים מדובר רק בתיקון עצמנו, או שהבורא מתקן אותנו, עד שמגיעים לגמר התיקון.
איך אפשר לדעת שלא נתקעים באמצע הדרך?
אי אפשר לדעת. הדרך שלנו היא דרך מלאת הפתעות. ההפתעה הכי גדולה היא, שאף פעם האדם לא מבין איפה הוא נמצא, איך הוא מתקדם והאם הוא מתקדם. אופן ההתקדמות הוא כל כך מיוחד שאנו כמעט מוכנים לוותר על כל התוצאות כלפינו. עד כדי כך, שגם אם אני לא מתקדם, אני מוכן להיות בזה.
העיקר להישאר בידיעה אחת, שיש לי קשר עם הכוח העליון. זאת אומרת, בחוסר הידיעה שלנו, ותמיד בכל מיני דברים שכביכול חסרים לנו, הם לא חסרים, אלא הם דברים שאנחנו צריכים למלא אותם בקשר עם הבורא.
אז איך מי שנמצא במסגרת הלימוד יודע אם הוא מתקדם או לא?
צריך לראות את ההתקדמות לפי ההשקעה, לפי מספר השעות, לפי היגיעה. וגם בזה יש דרגות. מה זאת אומרת יש דרגות? כל יום אדם בא ללמוד, משתתף בשיעור, עושה איזו פעולת הפצה, עושה עבודה בין החברים, זאת אומרת, הוא כל הזמן משנה את החברה שלו, שתהיה יותר ויותר טובה, שתשפיע עליו יותר ויותר טוב. כשהוא משקיע בה, הוא מקבל ממנה בחזרה את ההשפעה, וודאי שעל ידי זה הוא מתקדם.
רק ההתקדמות ברוחניות, ובעצם גם בעולם שלנו, היא ההתקדמות בתהליך מצטבר, שיש הצטברות של יגיעה, ואז באמת בא שינוי כלשהו ברגשות. הבעיה היא שיש לנו יכולת רגישות מאוד נמוכה, לכן אנחנו לא מרגישים דברים עדינים שעוברים עלינו. אבל ככל שאדם מתקדם, הוא לאט לאט מתחיל להרגיש דברים יותר עדינים. גם עכשיו עוברים עלינו שינויים, אלפי שינויים בשנייה, אבל אנחנו לא מרגישים אותם.
כשהרגישות של האדם עולה, הוא מתחיל לשלוט בשינויים הללו. הוא תוך שנייה יכול לעשות הרבה פעולות. השנייה נעשית מאוד מאוד ארוכה. פתאום רואים את הזמן. ואחר כך הזמן בכלל נעצר, ואדם יכול לעשות בו הרבה דברים. אתה מסתכל על שנייה אחת ויש בה ממש התחלה וסוף, ויש בה סיבה, והרבה דברים לקבוע.
לפני שהתחלתי ללמוד קבלה הייתי מחוסר הכרה, וגם עכשיו אני באותו מצב, אז מה ההבדל?
אדם שמתחיל ללמוד קבלה, ממשיך להתקדם בחוסר ההכרה, כמו קודם. אלא שעכשיו הוא יודע, שכנראה משהו קורה. ה"משהו" שקורה מתבטא בזעזועים פנימיים שיכולים להיות לא נעימים, אבל הם כבר סימנים של שינויים פנימיים.
למה הבורא עשה כך? כדי לטלטל את האדם ולנער אותו מהרצון לקבל, להראות לו עד כמה הוא הפוך מהבורא, עד כמה כדאי לו לעזוב את הטבע שלו, ולקבל את הטבע של הבורא. אז, אפילו שבהתחלה האדם מסכים שיעשה כך, כאילו מסכים בכללות עם התכלית של הבורא, שכנראה הוא יודע, וכנראה אי אפשר אחרת )אמנם תמיד נשאלת השאלה: למה אי אפשר? אבל נניח שאחרת אי אפשר( וכו', אבל קבלת התוכנית הזאת בכללות לא אומרת, שהאדם מסוגל להצדיק את הבורא בכל שלב ושלב.
אדם שמרגיש רע, ודאי שלא יכול להצדיק. עצם ההרגשה הרעה מעידה שהוא לא מקבל את ההשגחה של הבורא, לא מסכים איתה. רק החשיבות, עבודה על החשיבות, מאפשרת לאדם לפעול כך, שאפילו במצבים הרעים ביותר, הוא ירגיש את עצמו טוב ביותר. ההרגשה שלנו תלויה רק בהכרת החשיבות, היא לא תוצאה מהכאב שגורמים לנו. החומר בעצמו מתפעל מהחשיבות, ממי שגורם לו את המצבים האלו.
אחר כך מגלים את זה וזה ממש פלא: עד כמה אין בזה שום ממשות, בהרגשה של טוב ורע.
למה האור לא יכול להתגלות לנו עכשיו? מפני שאנחנו בהפכיות ממנו. אם האור יתגלה אפילו בטיפה יותר לעומת מה שהוא עכשיו, האדם ירגיש כאב נוראי. כי הוא ירגיש חושך מהפכיות הצורה, האור יתגלה לו כחושך. כשאדם מתקן את היחס שלו לאור, ובזה הוא מתקן את החשיבות, אז הוא מרגיש את האור כתענוג אינסופי.
האור לא משתנה. "האני" עובר מחושך להרגשת תענוג, מייסורים לתענוג. רק מתוך זה שמשנה באדם את חשיבת הקליטה, שינוי בכפתור קטן אחד, ואז האדם מרגיש במקום ייסורים, במקום מצבים ממש איומים ונוראים, הוא מרגיש תענוג, שלווה, נצחיות, שלמות. למרות שזה ממש אותו אור. לכן האור מתגלה בצורה הדרגתית. אי אפשר לגלות לנו את זה בקצב יותר מהיר, אלא אנחנו קובעים את הקצב. ככל שהאדם יותר מוכן, מגלים לו יותר אור.
אם אדם קושר כל דבר לבורא, יוצא שהוא רוב הזמן מקלל אותו?
אם בזמן שרע לו, אדם מתחיל לחשוב על הבורא, וכתוצאה מזה שרע לו והוא חושב על הבורא, הוא מקלל אותו, אבל לפחות הוא יודע שהוא מקלל את הבורא. קודם הוא לא ידע את מי הוא מקלל. כלומר, קודם לא היה לו שום יחס לבורא, ועכשיו הוא יודע שהוא הפוך ממנו. אז זה הכנה לתיקון.
עכשיו, שהוא שונא את הבורא וברור לו שהוא שונא אותו, הוא יכול מזה להתחיל לברר: "למה אני שונא? מפני שיש לי הרגשה בהמית כזאת. אז אני חי כבהמה, שעקב הרגשה, רק בגלל הרגשה, יכולה לתת ציון טוב או רע. האם זאת הדרגה שלי, או שאני חי לאיזה מטרה קצת מעל ההרגשה, מעל ההרגשה הגופנית? אולי יש כאן איזושהי מטרה נפשית או אנושית או בכלל מטרה להיות אדם?" בעקבות הבירור האדם מתחיל להתרומם.
הבורא לא מפחד שאתה תקלל אותו. אין לו התנגדות שהאדם כל הזמן יחשוב עליו וכל הזמן יקלל אותו. העיקר שלא יעזוב אותו. זו כל הבעיה. שכאשר אתה רוצה להתקדם, אתה שוכח אותו. אל תשכח אותו, ודווקא במצבים הגרועים ביותר.
ואחר כך כבר תבוא חשיבות. ברגע שאדם יכול להיות בקשר עם הבורא, הוא לא יכול לקלל אותו. יש גם מצבים כאלה, והם טובים מאוד.
אדם שנעשה רע מתרחק מהחברה.
נכון שכאשר אדם מגלה את הפן הרע שבו וההרגשה שלו רעה וכו', הוא לא יכול להיות חלק פעיל בחברה, החברה מעדיפה אדם דומם, שלא מפריע לחברה. כאשר אדם מפריע לחברה, הוא לא מתייחס למצבים שלו בצורה מטרתית.
למטרה טוב שאדם יהיה כמה שיותר רע, שירגיש כמה שיותר גרוע, כמה שיותר שינויים. חברה רוחנית יכולה לסבול אותו, אין מה לדאוג, אבל היא לא תוכל לשאת אדם אדיש. אם הוא קופץ וצועק, לא נורא, כולנו מבינים את זה.
מה קורה אם אדם לא מצליח בלימוד הקבלה?
בגשמיות כשאדם הולך ללמוד, ואחרי כמה שנים הוא רואה שהוא לא מצליח, כוח הרצון דועך והוא יוצא מהמסלול, הוא עוזב את האוניברסיטה, הולך להיות פועל. אין לו ברירה, הוא חייב לחיות. בגשמיות מה שאדם צבר בעבודה, ומה ששילם עבור הלימודים, הולך לאיבוד.
ברוחניות שום דבר לא הולך לאיבוד, הכל נשמר. אדם יכול לעזוב, וכך עושים הרבה אנשים, אבל הם לא עוזבים, אי אפשר לעזוב, הם קשורים, הם נמצאים בדרך הרוחנית כדומם. אחרי עשר שנים שואלים את האדם: "מה נשמע?" והוא: "כן, שמעתי עליכם, אני קורא, אני מתכוון לבוא". עשר שנים הוא לא היה, והוא באמת מתכוון לבוא. הוא אמנם קשור אלינו. לכן אין מה לדאוג על מי שעוזב.
מה הסיבה שאנשים מתקשים להחזיק מעמד?
הבעיה שרוצים לראות כל צעד קדימה, ואת זה אי אפשר לראות, אלא רק באור חוזר. אחר כך מבינים למה כל התנאים שיש לנו הם תנאים הכרחיים להגיע למטרה. ולא שהבורא עשה את זה איך שבא לו. אלה תנאים הכרחיים מתוך המבנה שלנו כהפוכים ממנו, שנהיה בהסתרות, בתסכולים, בבלבולים.
למה לא נותנים מכה אחת וגמרנו?
אי אפשר לתת מכה אחת, לומדים את זה דווקא מהשבירה, שהכל מחולק ל-6000 מדרגות, כי אי אפשר בפחות מזה לקבץ התפעלויות. התפעלויות מהטבע שלנו, עד כמה הוא רחוק מהבורא. מה בסך הכל האדם צריך? בכל דבר שהוא כמו הבורא, או הפוך ממנו, עליו לקבל התרשמות, ובהתרשמות הזאת הוא צריך להיות בהכרה מלאה, אחרת לא יהיה לו כלי.
מה בעצם לומדים בקבלה? מקבלים טבע של הבורא. וזה כל כך הרבה הבחנות, וכל אחת כל כך עמוקה, והקשר ביניהן כל כך מסובך, שרק בצורה כזאת, שאדם מוסיף והולך, מוסיף והולך, לאט לאט הוא אוסף את הכלי הזה. אי אפשר אחרת. אין טעם להיות ילד, שרוצה לאכול סוכרייה גדולה בבת אחת.
איך צריך להתייחס לבעיות בין ישראל לגויים במישור הלאומי והכלל עולמי?
בעיה לאומית, בעיה עם הגויים, בעיה עם ישראל, בעיה עם ארץ ישראל, כל הדברים האלה הם לא בעיות, והכל בכלל לא בעיה. מה שיש בעולם שלנו, הכל בא מלמעלה, העולם שלנו הוא דומם, אין בו שום דבר חדש. מה שבא מהעולם העליון, בא ומתרחש כאן בצורה החלטית. אנחנו לא קובעים בעולם הזה כלום, וגויים לא קובעים לנו כלום, לא הם ולא אנחנו אשמים.
בכלל במישור העולם הזה אין מה לדבר. יש מה לדבר רק במישור הרוחני, ששם יכולים לשנות משהו, ובמישור העולם הזה אין מה לשנות. בכל מה שמתרחש כאן בעולם שלנו, כמה שנראה לעינינו, שאפשר משהו לעשות, אנחנו לא עושים ולא מסוגלים לעשות. כל הדברים שקורים בו, הם תוצאה משינוי במעמד הרוחני בינינו, בינם, בין כל חלקי הבריאה. כל הדרמה הזאת נעשית למעלה בעולם הרוחני, במאזן מסוים של כוחות, ואחר כך כאן זה הביצוע בחומר, שאחר כך נבין למה הוא נוצר, ושבכלל אפשר גם בלעדיו.
אז העולם שלנו בכלל לא צריך להדאיג אותנו, מפני שכאן לא מתרחש שום דבר חדש. הוא העתקה, כמו תמונות שיש מהן העתקה במקום אחר. זאת אומרת, אני מצייר על הלוח, ומצלמה מעבירה את מה שאני מצייר למקום אחר שנמצא אלפי קילומטר מכאן. אז אתה שנמצא אלפי קילומטר רחוק מהציור, רוצה לשנות את התמונה שאתה רואה שם? צריך לשנות אותה כאן על הלוח, איפה שמציירים אותה, ואז היא תשתנה שם.
לכן בעולם שלנו אין מה לשנות, ואין על מה להסתכל. היום כבר רואים את חוסר ההתמצאות שלנו בזה, ובכלל את חוסר ההבנה שלנו איפה אנחנו נמצאים, ובאיזה צורה אפשר להנהיג את העולם. כולם, כל גדולי העולם, גם המנהיגים, שואלים על זה. הם לא יודעים ולא מבינים איך ומה לעשות.
על העולם הזה אין בכלל מה לשאול. צריכים להעלות את הדיון לרמה הרוחנית, איפה שבאמת יכולים משהו לשנות. הקבלה מסבירה מה נקרא "ישראל" ברוחניות, מה נקרא "גויים", מה מאזן הכוחות שצריך להיות, לשם מה הוא צריך להשתנות ואיך זה קורה בעולם הזה. אלה דברים שהם דומם, שהם רק פועל יוצא, ועליהם אין לנו מה לדבר.
בקבלה לומדים, ש"ישראל" ו"גויים" הם שני חלקים של אותו כלי, שנקרא "אדם הראשון", נשמה אחת, שלצורך התיקון היא מתחלקת לשני החלקים האלה "ישראל" ו"אומות העולם". "ישראל" ו"אומות העולם" מתערבבים זה בזה, וגם מתחלקים לעוד ועוד חלקים, ואחר כך כל חלק וחלק בהקשר עם כל יתר החלקים מגיע לתיקון. תיקון הכלי הכללי, שקודם "ישראל" מגיעים לתיקון שלהם ולמילוי שלהם, כגלגלתא ועיניים מכל הכלי הכללי, ואחר כך דרכם עוברים תיקונים ומילויים לחלק השני של הנשמה הכללית, שנקרא "גויים", "אומות העולם".
על ישראל קודם לתקן את עצמם, לכן על ישראל יש חיוב לתקן, לכן הוא נקרא "העם הנבחר", נבחר לתיקון. שחייב לעשות תיקון על עצמו, ואחר כך להראות לכולם איך צריכים לעשות את התיקון. ואומות העולם לא צריכים שום דבר בינתיים, אין עליהם שום חיוב.
ככל שישראל מתקנים את החלק שלהם, גלגלתא ועיניים, בנשמה הכללית, בהתאם לזה הם נמצאים במצב סביר. אבל ככל שהם מאחרים בתיקון לפי התוכנית הכללית, מפגרים אחרי התוכנית הכללית של התיקון שלהם, בהתאם לזה אותם המצבים שהם לא תיקנו בזמנם, הם מורגשים בהם כייסורים, ייסורים גדולים עד כדי השמדה. ואם גם עכשיו נפגר, אז יהיו לנו צרות גדולות לא פחות ממה שהיו לנו במאה הקודמת, כי בסך הכל זה עניין של איזון כוחות, לא יותר.
לכן אנחנו צריכים להשתדל כמה שיותר מהר לעשות את התיקונים שלנו. ולהרגיש באמת אחראים, במיוחד לומדי הקבלה, שאחראים גם על מצבם, גם על מצבו של העם, וגם על מצבו של העולם. אין אפשרות לשנות משהו אלא רק ברוחניות. רק במאזן הכוחות המתוקנים והלא מתוקנים בתוך הנשמה שלך עצמך ולא באף מקום אחר. כשאדם מתקן את החלק שלו, בזה הוא גמר. אחרי שישראל מתקנים את החלקים שלהם, בהתאם לזה, הם לאט לאט עוברים להגיש את שיטת התיקון הזאת לגויים, לאומות העולם, ואז כולם יגיעו לגמר התיקון.
וככל שמתעכבת ההעברה של שיטת התיקונים הזאת לגויים, נמשיך להרגיש מהם אותן המכות שהרגשנו. כי לא הם עושים את המכות, אלא אותם הרצונות, אותם הכוונות, שהם עדיין לא תיקְנו, הם בצורה כזאת פועלים בנו. זאת אומרת, מי הם הגויים? הכוחות שבאים אלינו כגויים נגדנו, הם בעצם אותן התכונות שעדיין לא תיקַנו, והיינו אמורים לתקן. על מה שעוד לא צריך לתקן אין עדיין שאלה כלפינו.
מכאן יוצא, שכל הסבל שכל אחד חש, וכל הסבל שיש בעולם, מקורם באותם הכוחות שלא תיקנו בתוך הנשמות שלנו. לכן כתוב, שרק ישראל אשמים בכל הרצח וההרג שיש בעולם. כי הכוחות השליליים האלה הם שליליים מפני שאנחנו עדיין לא תיקנו אותם בתוך הנשמה שלנו. הכוחות האלה נמצאים בתוך הנשמה שלי, אם אני מתקן אותם אני רואה שהעולם כולו טוב.
אז אין שאלה איך הגויים באים ורוצים כך או רוצים אחרת, הם לא סיבה, הם תוצאה, מה יש לשאול עליהם? זה כמו לשאול דבורה למה היא עוקצת אותי. מה היא אשמה? זה הטבע שלה, התוכנית הפנימית שלה, שאם אני רוצה לשנות אותה, שהיא לא תעקוץ אותי, עלי להיכנס לתוכנית ולשנות אותה. זה כמו שאין מה לומר לחיות, למה הן טורפות ואוכלות זו את זו, כי זה הטבע שלהן. צריכים לעלות למעלה ממנו כדי לעשות בו שינויים.