אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / כוח הערבות / חזרה לנשמת אדם הראשון
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

חזרה לנשמת אדם הראשון

"כל ישראל ערבים זה בזה": מה השוני מ"ישראל ערבים זה לזה"? "זה בזה" משמעותו להיות ערבים כמו במצב של "אדם הראשון", שבו נמצאים עוד מלכתחילה, המצב השלם, שנבנה כך מלמעלה. ולמצב השלם הזה עלינו להגיע בעצמנו, מלמטה, מהעולם הזה בימי חיינו: "בחיים חיותם בעולם הזה" (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר אות ל"ב).

מהמצב שבו נשמת אדם הראשון נמצאת בדבקות עם הבורא, מהמצב שהנברא נמצא בדבקות, בשלמות, בנצחיות, בהתאמה מלאה לבורא, מהמצב הזה באים אלינו כל החוקים. ואנו, שנמצאים בדרגה האחרונה, הרחוקה ביותר מהמצב הזה, חייבים בהדרגה לממש, לקיים, ליישם אותם על עצמנו, וכך להתקדם עד שנחזור לאותו המצב שבו הנברא נמצא בדבקות עם הבורא.

כלומר, הערבות היא החוק הכללי, שחייב להתקיים בינינו, אם ברצוננו להגיע לתיקון, להגיע למצב של נשמה אחת, שמקבלת את התגלות האלוקות, שמתמלאת בבורא. והחוק הזה, כמו כל יתר החוקים והעצות שנועדו לתיקוננו, בא מהמצב העליון ההוא.

במאמר "הערבות" מסביר בעל הסולם מהו המצב שבו נמצאים כנשמה אחת; שהמצב המקולקל שלנו, מקולקל רק כלפינו, ובעצם ממשיכים להימצא במצב שבו נמצאים כנשמה אחת, ושום דבר לא משתנה: "אני הוי"ה לא שיניתי". כי למקובלים שמשיגים את המצבים המתקדמים, בעליה במדרגות הרוחניות שלב אחר שלב, מתגלה ששום דבר לא משתנה, הכל קיים, רק כלפינו הוא נסתר, ורק על ידינו יכול להתגלות.

וכל החוקים שמוזכרים במאמר, תכליתם לגלות לנו את המצב האמיתי, היכן אנו נמצאים. ולגלות אותו ניתן רק ביגיעה עצמית, לרצות בכוונה לחזור לאותו מצב ראשון של דבקות. כמו שבעל הסולם מסביר ב"פרי חכם אגרות" (מכתב בדף ס"ד), שמתחילת דרכו, משך כל העליה עד גמר תיקונו, האדם ביגיעתו העצמית רק הולך ומשיג אותו המצב הראשון של דבקות כנקודה בשורש. אלא שעל ידי יגיעתו, הוא מוסיף את הכרתו ומרחיב את התמונה, מרגיש אותה פי תר"ך פעמים יותר ממה שהרגיש אותה קודם.

קודם הוא היה כנקודה בשורש, כנקודה שדבוקה בבורא, וכעת שחוזר אליה ביגיעתו העצמית, הוא זוכה למצב, שמקבל את כל הקומה, את כל קומת הדבקות שלו עם הבורא, ונעשה שווה בקומתו לבורא: למצב הנקרא "זו"ן דאצילות נמצאים בזיווג דלא פסיק בקומה שווה".

והתיקונים הללו באים בזה אחר זה. בהתחלה בא התיקון רק לאדם אחד, שנקרא "אברהם", ולקבוצתו הקטנה, למשפחתו ותלמידיו. שהם לא נזקקו לערבות, מפני שהעביות שלהם, הקירבה שהיתה ביניהם, כמות האנשים שהיתה להם, היתה כולה כאיכות אחת, כי הרצון לקבל עוד לא נגלה בהם.

מהי הכמות הנדרשת? יש כלל שאומר "מיעוט הרבים הם שניים", ואם שניים זו כמות, שיכולים לעסוק בכל דבר כמו הכלל, אז מדוע נאמר שהכמות חייבת לכלול אנשים רבים? משום שהכמות מצביעה כאן גם על עניין איכותי, ירידת עם ישראל למצרים כדי לספוג מהמצרִים רצון לקבל נוסף. הכוונה לא לתהליך ההיסטורי, למצב שהאנשים בגופם ירדו למצרים, אלא לשלבים של התפתחות הרצון לקבל בבני אדם, תחילה לעביות א' ו-ב' ואחר כך לעביות ג' ו-ד'. אז בכל שלב של שינוי ברצון לקבל, זקוקים לתיקון שונה.

אנו רואים את השלבים האלה בכל מה שעוברת האנושות. מה שעובר עם ישראל עוברים גם עמים אחרים. בתקופת האבות, כשעם ישראל לא נצרך עדיין לקבלת התורה, אלא הספיקו לו העצות שמסר אברהם, כדי שכל אחד ואחד יוכל לתקן את עביותו הקטנה, ולהגיע לדבקות עם הבורא, ולהרגיש את האלוקות, כפי שכתוב, כשם שאבותינו קיבלו את כל התורה כולה מתוך זיכוכם, גם יתר העמים לא נזקקו למסגרות מיוחדות של דתות, אלא כל התרבויות של העמים היו עדיין מבוססות על מנהגים של יחס אישי כלפי הטבע.

וכאשר עלתה העביות בעם ישראל, והחלו לתקנה בזמן יציאת מצרים ובתקופות בית ראשון ובית שני, החלה במקביל התפתחות של הדת בעמים אחרים. רומא החליפה את יוון והמיתולוגיה היוונית נפלה יחד עם העביות הקודמת, ובמקומה החלו להתפתח הדתות: ברומא הנצרות, בהודו הבודהיזם, בסין קונפוציוס, ועוד.

כלומר, העביות שעולה בכל העולם, בכל האנושות, היא שגורמת לכך שהוא בהתאם לה מתחיל לחפש כל מיני שיטות. לכן הקבוצה של אברהם שהיתה בדבקות עם הבורא, היתה חייבת, עם עלית העביות, לקבל שיטה מחודשת שתאפשר להישאר בדבקות ולהוסיף עליה, שבעזרתה יוכלו לעשות עוד צעד לכיוון החזרה למצב של "אדם הראשון". ולכן היו צריכים לקבל את התורה, ולהיות ביניהם בקשר ברמה אחרת לגמרי מזו שהיתה קודם לכן, בעביות הקלושה.

אלא שלאחר התפתחות העביות, כתוצאה מהרוחניות גם בגשמיות, הם יורדים למצרים ואחר כך יוצאים ממצרים. ומשום שכל מעשה בגשמיות, הוא תוצאה מהתפתחות פנימית בנשמות, לכן היו חייבים לקבל שיטה, שתאפשר לשמור אותו רעיון של דבקות עם הבורא, בעביות החדשה. והשיטה הזאת נקראת "תורה".

כלומר, הערבות היא תנאי. אם לפני המצב של "מצרים", ב"אבות", בשורשים, בחג"ת (חסד, גבורה, תפארת), אין עדיין עביות, והמצב בתוך הנשמה הוא חסד-גבורה-תפארת, כנגד כתר-חוכמה-בינה, שהעביות עדיין לא נחשבת עביות, אלא שורשים לנצח, הוד, יסוד, התחלת נה"י, התחלת הרצון לקבל, אז התנאי שהכלי יהיה מתוקן וראוי לדבקות, לקבלת האור, הוא ערבות בין חלקי הכלי.

הערבות היא היגיעה, מפני שצריך להשיג בכוחות עצמנו, מלמטה למעלה, את המצב שנברא מלכתחילה על ידי הבורא. העליה מלמטה למעלה בדרגות הדבקות, היא בלא ידיעה, בלא כוחות, בלא הבנה, בלא הסכמה מראש למה שיהיה, אלא רק בהבעת רצון בעלמא, למה שעדיין אינו ידוע; שקודם כל מתקדמים, ומתוך המאורות המקיפים מעוררים מהרוחניות חן דקדושה. מבינים שהמצב הזה שהולכים אליו הוא הרצוי, מפני שהוא עליון, ואז פועלים לערבות. כלומר, לתיקון שבתוך הכלי, לגלות את האור שנמצא וממלא את הכלי.

המצב שהבורא נמצא בתוכנו הוא קבוע וקיים, אבל לגלות אותו אפשר רק על ידי פעולה בינינו הנקראת "ערבות". לכן ככל שהעביות הולכת וגדלה, צריך ערבות יותר ויותר חזקה. רואים את זה גם לפי התהליך ההיסטורי. ביציאה ממצרים, כאשר עם ישראל ספג עביות, הוא היה חייב לקבל על עצמו את הדרגה הראשונה של הערבות, הנקראת "מעמד הר סיני", "כאיש אחד בלב אחד" בעביות שהתגלתה, וכך זכה לתורה.

ולאחר מכן ישראל היו צריכים יחד להגדיל את ההשתתפות בערבות, לכן הלכו במדבר וניהלו עבודות ביניהם, כולל התחלקות לשבטים, התחלקות ל"כוהנים", ל"לוויים" ול"כלל העם". כך נערכו לפי הסדר שקבעו להם. ואם מתעמקים בכינויים האלה, רואים שכולם תיקונים לאותו הכלל הנקרא "ערבות", חיבור לכלי אחד בצורה מתוקנת, שכל אחד מקיים קשר עם האחרים לפי שורש נשמתו.

לאחר מכן כשמגיעים לבניית בית המקדש, מגיעים בקשר ביניהם לקיום הערבות בצורה של מדינה. כלומר, למרות השתנות התנאים הפנימיים בכל אחד ואחד, שהרצון לקבל כל הזמן גדל ובוער, כתוצאה מזה משתנים גם התנאים החיצוניים של כל האומה.

אחרי כל הפעולות האלה ישראל מגיעים לדרגת בינה, לארץ ישראל; נכנסים אליה, נלחמים נגד האומות ומתחילים להיבנות. ואז עניין הערבות מתחיל לקבל כל פעם צורות נוספות, אבל בכל זאת נשמרת בו אותה האידיאה שחייבים להיות ערבים זה לזה וזה בזה. "זה לזה" כלומר בצורה הגשמית, ו"זה בזה" בצורה הנפשית, הרוחנית, שמתערבים זה בזה בנשמה, שכל נשמה כוללת את כל הנשמות.

ובבית המקדש הראשון, לאחר שהרצון לקבל שוב פרץ, היה צורך להגיע ליתר תיקון של הערבות, של ההתחברות זה לזה, בדרגה גבוהה הרבה יותר של רצון לקבל. אבל מסיבות פנימיות ומסיבות חיצוניות, שכמו הפנימיות גם הן מתוכננות, הם לא יכלו להגיע ליתר תיקון של הערבות, ולכן נחרב בית המקדש ועם ישראל יצא לגלות בבל. ועל ידי הגלות, בהיותם נכללים עם "בבל", שוב מקבלים תוספת רצון לקבל, אבל מתחברים כפי שמסופר במגילה על מרדכי ואסתר. שמתוך ההשתדלות להתחבר למרות הגלות, זוכים לחזור במקצת לעניין הערבות, אבל לפרק זמן אחר.

בחיבור שהיה בתקופת בית ראשון, הנהיגו את העם הנביאים, שהיו בקשר הדוק עם הבורא, בדרגה מיוחדת מאוד של חיבור. באותם זמנים כל העם היה בחיבור עם האלוקות, אבל הנביאים היו מחוברים עם הבורא בצורה מיוחדת, גלויה, לפי שהיתה בהם עביות מיוחדת. הגילוי שלהם היה בדרגה גבוהה הרבה יותר מדרגת העביות שהיתה אז מתוקנת בעם.

אבל לאחר גלות בבל, חוזרים לתקופה אחרת, שנקראה "תקופת חז"ל", בית שני, שבה לא היתה נבואה, אלא התקשרות עם האלוקות בדרגת "מוחין דנשמה". שאז הערבות בעם לא היתה ערבות כוללת, אלא חלק מהעם נמצא בערבות, ולכן גם בהשגת האלוקות, וחלק מהעם כבר לא נמצא בה.

אלא שגם הערבות הזאת החלה להידרדר, עד שהגיעו לשנאת חינם. האגו עלה, הרצון לקבל גדל עד כדי כך, שלא ניתן היה לעשות עליו תיקונים, וחדל להתקיים החוק המחייב להיות ערבים זה לזה. והקלקול הזה בין הנשמות התגלה בפועל בגשמיות, בחורבן בית המקדש השני וביציאה לגלות רומי.

גלות הוא מצב מיוחד, שבו אי אפשר להיות גם ברצון לערבות וגם בקיום הערבות. קיימת בו הסתרה על מושג הערבות בכללותו, על שצריך להיות ערבים זה לזה, שקיים דחף כזה, ושצריך לגלות את עניין הערבות. הרעיון הזה נעלם מהמודעות, עד שבסוף כל אחת מהגלויות, שוב עולה עניין הערבות לראש דאגת העם, ומתחילים להבין שכל הגאולה והחזרה למצב המתוקן תלויה בו. כך היה בגלות בבל בימי אסתר ומרדכי, וכך גם בדור שלפני קום המדינה.

ולכן קיבלנו, אומר בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזוהר" (ראה נספחים), את מדינת ישראל ואת היכולת לחזור אליה. וכעת עלינו לקיים בה את החוק והמשפט של הערבות, ובכך נזכה לקבלת התורה ולגמר התיקון. כי מה שעתיד להתגלות בנו, יתגלה בנו ברמת העביות הגדולה ביותר, אחרי כל הקלקולים וכל התיקונים שעברו הנשמות בירידתן לדרגה הנמוכה ביותר. ואם במצבנו נקיים את הערבות, נגמור את כל העבודה שעל הנשמות לעבור בהתלבשותן בגופים.

הערבות היא התיקון היחידי שעלינו לבצע. הוא כולל בתוכו את כל יתר התנאים שצריך לקיים ואת כל התכונות שצריך לרכוש כדי להיות כלי אחד להשראת האור העליון. ולכן צריך ללמוד את התיקון של הערבות, ולפי קנה המידה שלו למדוד את מידת ההתקדמות, אם היא בדרך הנכונה.

מתן תורה, מעיד בעל הסולם, התעכב עד זמן יציאתנו ממצרים, משום שאי אפשר היה לקיים את הערבות בדרגת עביות קטנה, בלא שהושגו הקרע, השוני והפיזור בין הנשמות ואילו בזמננו אחרי שיצאנו מהגלות, והגענו למקום אחד, בהדרגה מתגלה לנו עד כמה אנו מפוזרים ורחוקים זה מזה, ולא רוצים ולא מסוגלים לערבות הדדית. והכוונה היא לא לערבות הדדית כדי להתקיים כבני אנוש בעולם הזה, אלא לערבות ההדדית כדי להיות כלי כללי להשראת השכינה.

ערבות - כלי להשגת השכינה

לערבות מגיעים על ידי עבודה של כל אחד, ובין כולם; על ידי הסכמה שהערבות היא דבר נחוץ, שבלעדיו אין ביכולתנו להתחבר, שהיא התנאי לחבר את כל הרצונות וכל הנשמות יחד. ואם מחליטים שרוצים בערבות זה לזה, אז מפני שנמצאים למטה מהמצב המתוקן שקיים, מתוך שרוצים להיות בו, מזמינים ומושכים ממנו אור מקיף. אמנם לא יודעים ולא מבינים מהו, אבל מספיק הרצון להיות בו.

ואם מסכימים להיות בערבות, מגיע הכוח הזה, האור מלמעלה, בתור אור מקיף, ומתחיל לשנות ולתקן אותנו כך, שמההסכמה להיות "ערבים זה לזה", הופכים להיות "ערבים זה בזה". כך מתגלה התכללות הנשמות, וכך גם מגלים את המצב האמיתי שקיים, את הכלי. ובמידה שמגלים את הכלי, מתגלה בו האור. חוזרים למצב היחיד שקיים. וכל יתר המצבים שנדמה לנו שנמצאים בהם, הם רק דרגות שונות של העדר הכרה.

בכל המאמרים של בעל הסולם כתובות עצות כל המקובלים, כי על כל אחד ואחד לחשוב בזמן הלימוד, לעורר אורות מקיפים ממצבו המתוקן בנשמת "אדם הראשון", ואז האור המקיף הזה בא ומתקן אותו, ומקרב אותו למצבו המתוקן. כלומר, מעלה אותו, מנקה אותו, מתקן אותו, ומחזיר אותו למצב הטוב והמתוקן. אם כך, איך אותם מקובלים, שפונים בדרך כלל לכל אחד ואחד בצורה אישית-פרטית, אומרים גם שחייבים לדאוג לערבות, הרי לכאורה יש סתירה בין זה לזה?

אין שום סתירה, אלא הערבות מתקיימת כאשר כל אחד ואחד משתוקק לחזור למצב המתוקן, כלומר, להיות מעורב עם האחרים "כאיש אחד בלב אחד". והעצה של המקובלים, לחשוב בזמן הלימוד, ולעשות עבודה אישית בקבוצה ובהפצה, בכוונה שרוצים להתקדם, למשוך אור מקיף, להיות קרובים לבורא, כל תכליתה לקבל כוחות, תיקונים פרטיים, להתכלל באחרים, ליצור כלי אחד. כי אין לאדם על מה לחשוב חוץ מאשר על תיקון הכלי. ותיקון הכלי הוא חיבור עם החלקים האחרים. שכן האור נמצא במנוחה מוחלטת, ורק הכלי צריך להיתקן.

לכן כל ההשתוקקות בעבודה פרטית, וכל התוצאה מהעבודה הפרטית, צריכה להיות בהתכללות בכלי הכללי, כחלק בלתי נפרד הכולל את כולם, ושכולם נכללים בו. ורק לכיוון הזה צריך האדם לעבוד. ההתקדמות הפרטית של כל אחד היא דווקא להגיע לנחיצות להתכלל עם כולם, ולמימוש ההתכללות הזאת, ורק התכללות בכלי הכללי נקראת "תיקון". תיקון הכלל הוא בהתחברות של כולם בהסכמה לערבות. ואם מממשים אותה, אז נעשים כלי להשראת האור. האור מתחיל להתגלות בנו, כלומר, עוברים מחסום, ולפי מידת הערבות מגלים את המדרגות הרוחניות.

ככל שהכלי נעשה מחובר יותר, כן עולה בו הרצון, האגו, ולמרות זאת עולה הערבות, ההתערבבות זה בזה, המסירות זה לזה, הכלי נעשה מועיל יותר, ועם כוונה חזקה יותר להשפעה, ובהתאם לזה מתגלה בו יותר אור. התהליך הזה נקרא לעלות במדרגות. מלמטה למעלה אין עליות אלא בכך שמתגלה בין כולם יותר רצון לקבל, ועל פניו מגלים יותר חיבור וערבות, ומזה נעשה הכלי. חוץ מהחיבור הזה לא נותר לעשות דבר.

מההיסטוריה לומדים שכל התהליך ההיסטורי נובע אך ורק מהתפתחות העביות, שתמיד צריך לעבוד על העיקרון האחד הזה. גם אבותינו עבדו על אותו עיקרון, רק שבעביות שהיתה להם לא נדרשה שיטה מיוחדת, התורה. להם היתה שיטה פשוטה, הם הבינו והיה ברור להם, שזו המציאות. הם הרגישו את האלוקות מתוך זכות הנשמה. בדומה לנווד שחי בטבע ומרגיש את כל כולו, גם מה שנמצא במרחק אלפי קילומטר ממנו, כי הוא קשור אליו.

אבל כאשר עולה העביות, צריך שיטה, אמצעי אחר, תורה, שמלמדת איך להגיע לאותו חיבור שהיה לאבות, רק בדרגה אחרת של רצון לקבל. ברצון לקבל שעולה, צריך לעשות יותר פעולות, כל אחד ואחד בעבודה האישית שלו, וכל הקבוצה בעבודה הכללית שלה. לאבות לא היה צורך בערבות ביניהם. היתה להם ערבות בלי שהיה צורך לעבוד עליה, כמו באהבת אם לתינוקה. היה ברור מאליו, מתוך גילוי האלוקות, שאי אפשר להתקיים אחרת. זו היתה רמת קיום שונה לגמרי.

לכן, כשמתגלה רצון לקבל ועולה העביות, כל אחד מתחיל להתנתק מהאחרים. וכדי לדלג על הנתק, על הקרע, על הניתוק זה מזה, דרושים שיטות, יגיעות, אמצעים: צריך לעסוק בלימוד. האבות לא היו צריכים ללמוד תורה, כי הכל היה פשוט: מתוך הטבע הם ידעו איך להתקדם, ואיך להחזיק את הקשר עם האלוקות. ובדורנו חייבים לעבור שלבים שונים בלימוד השיטה וההפצה של התורה, שהיום נקראת חוכמת הקבלה, כדי להגיע לאלוקות.

מה פירוש "נשאל כל אחד ואחד מישראל", אם הוא מסכים לבצע את התנאי "נעשה ונשמע"?

"נשאל" הכוונה, שכל אחד ואחד בודק את עצמו. ומי שואל אותו? לא הבורא, שעובר בין כולם עם פנקס ושואל מי מסכים ומי לא, אלא כל אחד ואחד עובר מצב כזה, שהוא בודק את עצמו, ורואה שהוא מוכן לתנאי הזה: מתגלה בו החיסרון לערבות והנכונות אליה. כלומר הוא רוצה וגם יכול.

אילו תהליכים צריך לעבור עד שבאים לגמר תיקון?

צריך לראות נכון את כל מה שפרוש לפנינו, כדי לדעת שאין עוד מלבד חיבור, יתר-חיבור בין כל הנשמות בכלי אחד, על פני כל העביות שמתגלה, על פני כל הפלגים וכל ההתנגשויות בין כל הנשמות. אין אלא חיבור בין כולם. לכן רבי אלעזר מצוטט במאמר "הערבות" באות י"ט, שלא רק ישראל, אלא כל העולם חייב להיכנס לערבות ולהיות חלק ממנה. העיקרון הזה נובע מכלי "אדם הראשון". אין עוד מקור לחוקים ותנאים.

ישנו מצב גמר התיקון, שבו מלכות דאין-סוף, בחינה ד' המתוקנת, נמצאת מלאה באור. והאדם נמצא מחוץ למצב המתוקן, בעביות אחרת, ובהתאם לכך גם בקלקול אחר. תפקידו הוא לגרום לתיקון הכלי. לשם כך מתווספת לו עביות, ובמידת העביות עליו להוסיף תיקונים. אין לו עבודה אחרת. לעבור מחסום, לעלות לעשיה, ליצירה, לבריאה, לאצילות, הכל אותה עבודה.

אין לאדם לאן להסתכל, אלא לתוך הקנקן הכללי של כל האנושות. כל מה שלומדים וכל מה שעושים, וכל מה שהאנושות הולכת ומתבלבלת וכבר מבולבלת ממנו, הוא רק כדי לגרום לכולנו לבוא להבנת הערבות, לא יותר.

לא צריך לדאוג להתגלות העביות, אלא צריך לדאוג לחיבור בין כולם, בתנאים שישנם, שאותם קבלנו מלמעלה. כל דרגת עביות יש בה תמיד הקושי, הבלבול וההפרעות שמאפיינים אותה, לפי טבעו המסויים של כל אחד ואחד, שחייב להיות כפי שהוא אצל האדם המסויים ולא אחר. ואין מה להתרעם על כך או להעביר ביקורת "מדוע אני כזה" או "מדוע קורה לי כך ולא אחרת". אין לנו שום הבנה לגבי מה שקורה. מתגלה כלי כללי, שאין לנו שום השגה בו, אפילו לא בחלק הקטן ביותר ממנו, שהוא אני עצמי. לכן כל מילה מיותרת, וצריך ללכת למעלה מהדעת.

אפשר ללכת ולחקור, אבל צריך להיזהר שכל החקירות האלה לא יסיטו אותנו מהפעולה עצמה. כי יש רק מגמה אחת. עוד יתגלו דרגות עביות נוספות, ויתגלו הפרעות, ויתגלו תנאים פנימיים וגם חיצוניים, ואת כולם צריך לקבל, מפני שכל פעם מתגלה עוד שלב ועוד שלב, שעליו צריך לעשות את החיבורים. וכיום לפי מה שמתגלה, חייבים לעשות חיבורים בין אלה שמוכנים. ובין אלה שלא מוכנים או לא יודעים על כך לעשות הפצה מוגבלת.

המשימה כיום היא לעשות עבודה של חיבור בפועל בין אלה שמתגלה בהם נכונות לחיבור, בגלוי, בידיעה הדדית, בהסכמה הדדית. ולגבי יתר העולם, שלא מכיר את המטרה ולא מוכן אליה ולא יודע איפה הוא נמצא, יש להפיץ את הידיעה הזאת בצורות שונות בהתאם למוכנות שלו, כך שתיקלט לפי הקלקול והבלבול שהוא שרוי בו.

חיבור הכלי השבור

ולכן הסביר התנא דבר הערבות בדמיון לשנים שהיו באים בספינה, והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה, אמר לו חבירו למה אתה קודר? אמר לו מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך, אמר לו, שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה, עכ"ל. )ויקרא רבה פרשה ד'(. והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל המעכב על שומרי התורה מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב ואהבת לרעך כמוך, שהוא הסולם להגיע לדביקותו ית' כנ"ל, ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות י"ח)

בכלי הכללי, השלם, בצורתו האידיאלית, כולם חייבים להיות לגמרי מסורים לכולם. והאדם שלא נמצא בחיבור הזה, מקלקל את חלקו שבכל אחד ואחד; כמו שלומדים, שבשבירת הכלים כל תכונה ש"נשברה", נכנסה בצורתה המקולקלת לכל יתר התכונות. מזה נובע שבכל אחד ואחד ישנו כל אחד ואחד. על ידי השבירה של הכלי, הכלי השיג את התנאי הנפלא, שקיים חיבור בין כל החלקים שלו. אלא שהחיבור הזה פועל בצורה לא נכונה, למרות שהוא שריר וקיים.

לכן המצב שאנחנו נמצאים בו נקרא מצב השבירה. גם עכשיו כולנו נמצאים בחיבור זה עם זה. אין שום הבדל בינינו, אין נשמה שלא כלולה בכל יתר הנשמות רק צריך לבנות את הקשר הנכון ביניהן. אלא שבעל הסולם אומר על כך, שלא יכול להיות תיקון כללי בלי תיקון פרטי של כל אחד ואחד. כלומר, חוק הערבות הוא חוק מוחלט, חוק כללי, שחייב להתקיים במלואו בכל אחד, ורק אז הוא מתקיים בכל יתר הנשמות. ואם אחד לא מקיים אותו, אז כולם לא מתוקנים באותה המידה שהוא כלול בהם.

עד שלאדם יהיה רצון לקיים את החוק הזה, צריכה להיות הכנה, כמו בכל חוק. למשל, אדם לא רוצה לקיים את החוק שמחייב לעבור במעבר חציה. פעם ראשונה צועקים עליו, אבל הוא ממשיך לא לקיים אותו. פעם שניה מטילים עליו קנס, והוא מתחיל לבדוק מתי אפשר ומתי לא, ואם אין אף אחד, אז הוא כרגיל עובר על החוק. פעם שלישית חולף כלי רכב ופוגע בו, ורק אז הוא מתחיל לעבור רק במעבר חציה. כלומר, מטבעו האדם לא רוצה לקיים את החוק. כדי להתנגד לטבע שלו, הוא חייב למצוא מידת נחיצות לקיים אותו.

אם האדם מכיר בכך שהוא לא רוצה לקיים, ומתחילה בו הבנה שכדאי לקיים, על מצב זה נאמר שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו: "קח לך את זה"; ועל האדם מוטל להמשיך ולהתחזק. כלומר, האדם לא יכול כנראה כך סתם לרצות רוחניות. אבל כאשר מתעוררת בו המחשבה הזאת, זה אומר, שניתן לו הרעיון הזה, שכדאי לו לקיים את חוק הערבות, אפילו בלי רצון.

וכאן מתחילה עבודת האדם. אם הוא מחפש תמיכות, עצות, נחיצות לקיים, כנגד העצלות שלו, כנגד יצר הרע לא לקיים, אז הוא מגיע למצב שהוא רוצה לקיים. כלומר, בתוך האדם נפתחת אפשרות נוספת, והוא נעשה מפוצל לשניים. בתוך הלב האגואיסטי לגמרי, שאין בו יותר מצורך למלא את עצמו, ולשם כך אף מוכן לחסל את כולם, מכניסים "נקודה" שנקראת נקודה שבלב, שאינה ידועה ואינה מוכרת לאדם, אבל פתאום הוא מתחיל לשמוע משהו, ההיפך מטבעו. היכולת החדשה הזאת, שמתבטאת במוכנות להתחיל לשמוע וללמוד, נקראת "חלק אלוקי ממעל".

מרגע שהיכולת נוצרת באדם, הוא מתחיל להרגיש פיצול, שממנו מתחיל חופש הבחירה שלו. עליו למצוא עצות, ועל ידי העצות למצוא כוחות, להתנגד לטבע שלו, שהוא בעצם לא שלו, אלא הבורא הכניס בו את הרע הזה. הבורא ברא את הרע. חוץ מרע הוא לא ברא דבר. הוא ברא רצון לקבל, שחוץ ממנו ישנו רק אור, שהוא הבורא בעצמו. וכנגד הרע הזה האדם צריך למצוא תמיכה, כוח, להיפטר ממנו או לתקן אותו; להיערך בדרך כזאת שהטבע שלו לא ישלוט עליו, אלא שירצה לקיים את החוק..

"להתחזק בבחירה" הרי זה לחפש איך להיפטר מהרע, ולא היכולת להיפטר ממנו. כלומר, אנחנו לא מסוגלים להגיע למצב של התחברות בלבבות, שאז מגיעים לכלי אחד, וזוכים להשראת האור. אלא עלינו לחפש עצות איך להגיע לרצון להתחבר, להגיע לנחיצות לחיבור. הרגע שמוכנים לכך נקרא "נעשה ונשמע". זוהי מוכנות בלבד בלי לדעת ובלי להבין מה עומד לפנינו, כי עולים מדַרגה תחתונה לדרגה עליונה. ודרגה יותר עליונה משמעו לא לדעת, לא להבין ולא להכיר. אם האדם חכם ומבין ומרגיש, הוא כבר נמצא על המדרגה. בטיפוס אליה הוא לא מבין שום דבר, אלא ישנה בו הנחיצות בלבד, שהיא נקראת "נעשה ונשמע", הנכונות שיבצעו עליו את הפעולה.

בחירת המנגנון שיביא לחיבור

המנגנון היחיד שעומד בידי האדם הוא הסביבה שלו. במאמר "החרות" כותב בעל הסולם שזו הבחירה החופשית היחידה של האדם. כי מתוך התכונות הפנימיות שלו, ומתוך התנאים החיצוניים שישנם סביבו, האדם יכול לפעול באופן חופשי רק בבחירת הסביבה, כי האופי שלו וכל התכונות שלו נקבעו בו מראש. ואם האדם לא בוחר את החברה, היא פועלת עליו לפי בחירתה. הוא נמצא ברשותה ומקבל ממנה הכל ללא התחשבות ברצונותיו.

לכן לבחור את הסביבה כאשר מלמעלה ניתנת ההזדמנות לבחור, והאדם בוחר להשקיע יגיעה ומאמץ בזה זו בלבד הבחירה החופשית שלו. כלומר, האדם בוחר בסביבה טובה, שמקדמת אותו לערבות ולגמר התיקון, או שהוא כבובה שאין לה שום בחירה חופשית, ואז אין שכר ואין עונש, אין את מי לשאול ואין על מי להתלונן, אלא הכל מתנהג בדרך הטבע.

אם כך, מי נמצא בבחירה חופשית? רק מי שמצוי במדרגות הרוחניות, כמו המקובלים. לכן אין מה לדרוש מהאדם הפשוט ועד לשליטים והרודנים, כולל הנוראים ביותר שידעה האנושות, כי אין להם שום בחירה. החוקים סגורים בצורה כזאת, שהאדם בוחר בערבות, או שהוא לא בוחר כלל. בדומה לשיטה שהיתה נהוגה פעם בבחירות ברוסיה. מודיעים על עריכת בחירות לראשות העיר. וכמה מועמדים יש? אחד. ולמה בכל זאת הולכים ומצביעים? הם כביכול רוצים להתקדם לקומוניזם, שכולם יהיו 'ערֵבים'.

הרעיון הפוליטי-חברתי הזה היה מבוסס על עיקרון נכון. לפי העיקרון הזה מסודר גם הקשר עם הבורא. אם האמת היא אחת, צריך להיות אחד ולא עשרה. "עשרה מועמדים" פירושו, שאחד אמין וכל היתר שקרנים. לא בוחרים אחד מתוך עשרה, אלא יש רק אחד נכון, והבחירה היא האם אני בוחר בו או לא. הבחירה היא אך ורק בדיקה עצמית, אם אני מסכים עם המצב המתוקן. רק זה נקרא בחירה.

כל דבר שרוצים להתקדם בו, יכולים לממש אותו רק על ידי האור שבא מלמעלה. מאיר קצת יותר, האדם יותר מבין. מאיר קצת יותר, האדם יותר מרגיש. נעשה בירור בשכל ובירור בלב, ובהשוואה ביניהם האדם מבין מה מוביל אותו. או שהוא הולך לפי מר ומתוק, או לפי אמת ושקר. כלומר, כל העבודה שלנו היא למשוך אורות מקיפים, ובאמצעותם לראות באיזה מצב אנחנו נמצאים כלפי עניין הערבות, כלפי התיקון של הכלי הכללי.

חזרה לראש הדף
Site location tree