אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / התפשטות הניצוצות באומות העולם / דרך המוח, דרך הלב
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

דרך המוח, דרך הלב

ולפיכך מתוך ההכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה, כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת ששום זר ישתתף עמה. אמנם בגלל זה, נתקנה ונעשתה האומה הישראלית כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו, באופן שניצוצי ההזדככות הללו הולכים ומתרבים יום יום כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלוה השרויים בגרעין של אהבת זולתו. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות ויכניסו את עצמם תחת עולו ית', וכף החובה יתבער מן הארץ.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ד)

בעל הסולם כותב, שקודם צריך לעשות ערבות בישראל. ואלה דבריו בסוף "הקדמה לספר הזוהר" (אותיות ס"ה-ס"ו):

ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי השי"ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שה"ס הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחי' אוה"ע שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.

ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחי' אוה"ע שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמ"ש (אבות פרשה א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפו"ח דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם ח"ו להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמ"ש (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.

דווקא בישראל, ודווקא בקרב אלה שעוסקים בתורה רק בחיצוניות, דווקא בהם חייב להיות הגורם המאיץ, הזרז הזה שיתחלף לפנימיות, ויגרום למבנה הפירמידה להסתדר.

על איזו ערבות מדבר בעל הסולם? על מצב שלפני הערבות. שקודם חייבים להכיר בחשיבות של לימוד חוכמת הקבלה, כדי להגיע לקשר עם הבורא, בקרב אלה שעוסקים בחיצוניות, ואז הם יעסקו בפנימיות. ועל ידי העיסוק בפנימיות הם יתקרבו להסכם הערבות, ויתחילו להתחבר לקבוצות או לקבוצה אחת גדולה, ולהגיע למצב שכל העם ייכנס להסכם הערבות, ותתגלה בו אותה הערבות שהיתה בהר סיני. ואז כל אומות העולם יסתדרו ביחס מזך לעב סביב הערבות, כמו גלים, כמו גלדי בצלים.

אפשר לתאר כך ואפשר לתאר זאת גם אחרת, כי לא ברור עדיין איך המהלך הזה יתגשם בעולמנו.

באיזו מידה המצב הפוך?

בקבלה אומרים שהיום המצב כולו הפוך. ואפילו לא ידוע באיזו צורה הוא הפוך. בעל הסולם מתאר את הצורה הנכונה בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שמי שנמצא בפנים, בתוך העיסוק בתורה בגשמיות, חייב להיות בפנים התורה ברוחניות.

"יכניסו את עצמם תחת עולו יתברך" מדוע הקשר עימו מורגש כעול?

כאשר האדם מקבל על עצמו, על הרצון לקבל שלו, חוקים רוחניים, ומתחיל לקיים אותם, זה נקרא שהוא מקבל על עצמו עול. הרצון לקבל לא בנוי להשפיע, לכן ההשפעה נקראת "עול" שמרכיבים על הרצון לקבל, כמו שרותמים בהמה, כדי להשתמש בה.

כדי להנהיג את הרצון לקבל נכון, צריך להלביש עליו "רתמה", להלביש עליו כוונה על מנת להשפיע, שהיא מנוגדת לו. חיה לעולם לא רוצה להיות מונהגת, וצריך לנהוג בה הרבה בטוב וברע, עד שמצליחים לאלף אותה.

אם כך מדוע כתוב, שהם מבינים "את הנועם ואת השלוה השרויים" בהשפעה?

כאשר האדם נמצא בכוונה על מנת להשפיע, הוא רואה עד כמה הרצון לקבל מוסיף להשפעה שלו, ובמה הוא מתמלא על ידו. אבל המילוי הוא אחר, מילוי מלהשפיע, שמקבלים בכלים דהשפעה.

האם יש דרך למשוך אור ולתקן את עצמך בלי ללמוד בספרי קבלה?

אדם לא חייב ללמוד. אפשר לעשות מערך הפצה שדרכו האדם יתרומם. עם ישראל עמד סביב הר סיני ואמר: "אנחנו רוצים להיות יחד קשורים לבורא". למה צריך ללמוד? קשר עם הבורא לא צריך לבוא דרך המוח. לא צריך ללמוד כלום, אלא רק לבוא בהתרוממות, בהתרגשות, ביראה.

כתוב: "כל התורה דבר קל הוא". אין צורך ללמוד. וגם אם לומדים, מה כבר לומדים? לומדים כדי למשוך אור, ואפשר למשוך אור גם בצורה אחרת, עם רצונות. העלאת מ"ן לא באה מהלימוד עצמו. גם האדם שנמצא בלימוד, כמה הזדמנויות יש לו למשוך התרוממות?

רב"ש תמיד היה אומר בסוכות, שהרבה יותר חשוב ומועיל לעבוד בסוכה עם הקרשים, לשמוח ולשיר, מאשר לעבוד בשיעור עם "תלמוד עשר הספירות". כי אין לאדם שום אמצעי אחר חוץ מכלי של התרוממות, התעוררות, לעומת האור המקיף.

ניתן לשער, שבעתיד שיטות ההפצה יהיו דומות למופעים ואירועים שבהם מתרגשים ממשחקי ספורט או מופעי תרבות. כי ישנם אנשים, שלא יתפסו את הרעיון באופן מופשט יותר. כלומר, בצורה כזאת הם יכולים להתרגש, ומעליה הם לא יהיו מסוגלים להתרגש. ובעניין הקשר עם הבורא, צריך להביא לאדם רגש, כי הכלים הם כלים של הרגשה, רצון ליהנות, ולא של שכל: רצון ליהנות, ולידו שכל.

ואיך יוצרים באנשים התרגשות לבורא ולא סתם התרגשות?

על זה צריכים לעבוד: יש לעורר גם בירור שכלי. הרגש מתברר על ידי השכל.

העיקרון הוא להשתמש בכל מה שקיים כבר בעולם, אבל כלפי הבורא. בדומה לכיול מכשיר, שאם נכוון אותו נכון, יעמדו לרשותנו כל הכלים שקיימים בעולם, כדי להביא את העולם להתרגשות. לא כולנו מסוגלים לשבת ללמוד ולהתעמק, כדי למצוא את ההצדקה השכלית כנגד הרגשית בליבון השיטה, בחקירות הללו.

האם נובע מכך שלומדי הקבלה בעצמם יהיו המופיעים או המנגנים?

לא, אין הכרח שדווקא לומדי הקבלה יבצעו את המופע או הניגונים. כמו אותו סיפור חסידי על מקובל עני, שגר עם אשתו וילדיו בכפר קטן, ואשתו היתה צועקת עליו: "אין במה לקנות לחם, הילדים רעבים, ואתה נותן את הפרוטות האחרונות שלנו לכליזמרים, שיבואו הביתה וינגנו לך?" ענה לה: "מה אני יכול לעשות, אני לא יכול להתעורר בלעדיהם". אז היא היתה צועקת: "ממי להתעורר? מי הם בכלל? שתיינים, זרוקים, לא יוצלחים, שעוברים מכפר לכפר וחוץ מלנגן, ולקבל קצת כסף, וללכת לשתות, לא מסוגלים לכלום". ואילו הוא, מקובל עני מכפר נידח, לא יכול היה להתעורר בלי שהם ינגנו לו.

כלומר, לא חשוב דרך מי מעוררים אנשים, חשוב מהם הניגונים, מה המסר שלהם. אבל הביצוע יכול להיות לגמרי של בעלי מקצוע. צריך לעבוד עם האנשים, להסביר להם, לתקן אותם, כמו שעובדים בבימוי. כי חייבים להסביר להם איך להתייחס לניגונים האלה, מה יש בהם ואילו רגשות הם מביעים.

בחיצוניות הניגונים חייבים להיות בלבוש מסויים, בביטוי מסויים. ובפנימיות הוא חייב להיות כלי, שמעביר את הכוח הרוחני. אבל זה לא תלוי בנגנים. הנגן הוא כמו אותו כינור, או אותו פסנתר, או אותה קופסה אלקטרונית. בחיצוניות מכיילים אותו שיעביר מה שרוצים ממנו, ובפנימיות הוא מעביר בלי לדעת מהו העניין. צריך להסביר לו בצורה חיצונית, לא במילים של קבלה, מה עליו לבצע, איזה רגשות פחות או יותר. ובפנים הכלי כבר מסתדר.

העבודה ושכרה

עתה נשאר לנו להשלים מה שביארנו (במאמר "מתן תורה" אות ט"ז) , שמשום זה לא ניתנה התורה לאבות, משום שהמצוה של "ואהבת לרעך כמוך" שהיא הקוטב של התורה כולה אשר כל המצוות מסבבות עליה כדי לבארה ולפרשה, הנה איננה ראויה לקיימה ביחידות, זולת בהסכמה מוקדמת של אומה שלימה, וע"כ נמשך הדבר עד צאתם ממצרים, שנעשו ראוים לקיימה, ואז נשאלו מקודם, אם כל אחד ואחד מהאומה מסכים לקבל על עצמו מצוה זאת, ואחר שהסכימו לדבר ניתנה להם התורה עש"ה. אולם עדיין צריך לבאר, היכן מצינו בתורה שנשאלו בני ישראל שאלה זו, ושהסכימו לזה קודם קבלת התורה?

ודע, שהדברים האלה מגולים בעליל לכל משכיל, בהזמנה ההיא ששלח הקב"ה לישראל ע"י משה רבינו קודם קבלת התורה, כמ"ש (פרשת יתרו י"ט פסוק ה') "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל דברים האלה אשר צוהו ה', ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה'" ע"כ.

והנה לכאורה הדברים אינם מתאימים לתפקידם, כי השכל מחייב, אם אחד מציע לחבירו לעשות איזו עבודה ורוצה לשמוע הסכמתו, הריהו צריך לבאר לו דוגמה של תוכן העבודה ההיא וגם שכרה, אשר אז נמצא מקום למקבל לעיין בה אם למאן או להסכים. וכאן בב' מקראות אלו, אין אנו מוצאים לכאורה, לא דוגמא של עבודה ולא שכר חלף העבודה, כי אומר "אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי" ואינו מפרש לנו לא את הקול ולא את הברית על מה שיחולו, אח"כ אומר, "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" שאינו מוכח מתוכו, אם הוא מצוה עלינו דהיינו להתאמץ להיות סגולה מכל העמים או שזו הבטחה טובה לנו.

גם יש להבין הקשר שיש כאן לסיום הכתוב "כי לי כל הארץ" אשר ג' התרגומים: אונקלוס יונתן בן עוזיאל והירושלמי, וכל המפרשים רש"י ורמב"ן וכו', נדחקים כאן לתקן את פשט הכתוב הזה, והאבן עזרא מביא בשם ר' מרינוס אשר "כי" הזה הוראתו "אע"פ" ומפרש, והייתם לי סגולה מכל העמים אע"פ שלי כל הארץ. ולזה נוטה גם דעתו עצמו עש"ה. אולם פירושו זה, אינו מותאם עם חז"ל, שאמרו "כי" משמש בארבע לשונות: או, דלמא, אלא, דהא. והוא עוד מוסיף לשון חמישי: אעפ"י, ואח"כ מסיים הכתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וגם כאן אינו מוכח מתוכו, אם זו מצוה וחובה להתאמץ בדבר זה או שזו הבטחה טובה. גם המלות הללו "ממלכת כהנים" אין לו פירוש ואין לו חבר בכל התנ"ך, ובעיקר צריך להגדיר כאן עכ"פ איזה הבחן בין ממלכת כהנים ובין גוי קדוש, שהרי לפי המשמעות הרגילה של כהונה הרי זו בחי' אחת עם קדושה, וממילא מובן שממלכה שכולה כהנים הרי זה גוי קדוש וא"כ המלות גוי קדוש מיותרות.

(בעל הסולם, מאמר "הערבות" אות כ"ה-כ"ו)

למה לפני קבלת התורה מתוארים שלבים קודמים כמו יציאת מצרים וחציית ים סוף?

לכל מצב צריך הכנת הכלים. אין מצב מורגש אלא מתוך הכלי שהאדם מכין. ולא יכול להיות אחרת. לכן המקובלים מתארים תמיד הכנה ומצב, הכנה ומצב. כל מעמד או מקרה שהם מתארים, מתגלה ממה שקיים במציאות. והאדם נע ונד בסולם המדרגות, אפילו בשלב שעדיין מטפסים בסולם מדרגות, שאיננו אותו סולם שמעל המחסום לרוחניות. ולפי השינויים הפנימיים שמתחוללים באדם, הוא תופס את המציאות.

והתיאורים הללו מסבירים לנו, לפי איזה כלים תופסים איזו מציאות. באיזו הכנה פנימית האדם צריך להיות כדי לראות תמונה כזו או אחרת. הכל נמצא, כל הסרט, ערוך ומוכן, מהתחלה ועד הסוף, כל התמונות אחת לאחת, וגם האדם בפנימיותו מוכן; עליו רק ללמוד איך להתאים את עצמו כדי להיות בתוך תמונה זו או אחרת.

איך האדם יכול לסדר לעצמו את התמונה מעבר למחסום?

המקובלים אומרים לנו, שאם האדם רוצה לעבור מחסום, להגיע לתמונה הזאת בסרט, שאחריה מתחיל משהו אחר, עליו להצטייד בשביל זה ביכולות, בכלים מסויימים, ואז הוא יוכל לראות את התמונה הזאת ולעבור הלאה.

לפני האדם נמצא אור אין-סוף, ובכלי שלו בלבד תלוי מה הוא תופס מהאור הזה, איזו תמונה תצטייר בכלים שלו מאין-סוף. האדם עצמו מצייר את התמונה. הוא מייצר אותה ממכלול מסויים של יחסים בין כל התכונות, הרצונות והמחשבות שלו. האור הוא אור אין-סוף, שאין בו כלום, שום גוון. כל הגוונים, הצבעים, הציורים, המכלול כולו, ואפילו בד הציור, הכל נמצא באדם. מבחוץ אין כלום.

המקובלים מסבירים בכתביהם, איך לצייר תמונה כזו או תמונה אחרת. לכן אומרים שבאור העליון יש כביכול צורות רבות, אבל אין בו אף צורה. מפני שתלוי במקבל, בתכונותיו בלבד, איזו תמונה הוא רוצה ומסוגל לקלוט מהאור העליון. בעל הסולם מסביר עניין זה ברבים מכתביו (בעיקר ב"תלמוד עשר הספירות" חלק א', הסתכלות פנימית).

מהו אותו עליון שאליו צריך לשאוף?

"לשאוף" הכוונה לאותה צורה מתקדמת, שהאדם יוכל לצייר תמונה קרובה יותר לאור המופשט. יש לפניו תמונה הבאה כדוגמה שעשה לו העליון. ללא אותה דוגמה, האדם לא מסוגל לצייר תמונה נכונה של השפעה, הוא נמצא מול האור העליון הפשוט. לכן ישנו כביכול סולם המדרגות, אבל רק כביכול, כי גם הוא נמצא בתוכנו. כל העולמות נמצאים בתוך האדם. מחוץ לאדם אין כלום.

איך האדם מזהה מדרגה יותר עליונה?

מדרגה יותר עליונה היא הבורא. מה שהאדם מסוגל לתאר לעצמו היום על הבורא, זו המדרגה היותר עליונה. לכן עלינו להתחיל להידמות, להתקשר, להידבק לתכונות הללו, ליחס הזה שאנו יכולים לדמות לעצמנו שהוא הבורא. אין דרך אחרת. ולאחר שהאדם רוכש אותה, הוא רואה שבורא זה עוד משהו, ואז הוא מבין שהבורא הוא אולי אחר, שונה, ממה שדימה לעצמו קודם.

מהי הדרך הנכונה להקנות לאדם מן השורה מדרגה יותר עליונה?

האדם כלול ממוחא וליבא. אי אפשר על ידי התרגשות בלבד להביא אותו לנחיצות בתיקון. צריך לעורר בו סבל, לעורר בו התרגשות הן מדברים טובים והן מדברים רעים. אבל אחרי שנוגעים בו עם ה"סיכה" הזאת בנקודות שונות, ומעוררים בנשמה שלו רגשות טובים ורעים, צריך לרצות ממנו משהו, לא רק סתם כך לעורר אותו מתרדמה.

צריך להראות לו, שכל הדברים הללו מצטרפים ומתחברים יחד לתמונה מסויימת, שהיא תמונת המציאות, תמונה טבעית, שיש לה סיבה, ויש ממנה תוצאה. ולהראות לו חוץ מהמצב הזה, t, מצב t1, מתקדם יותר, לקראת מטרה כלשהי, כדי שהוא עצמו יעשה את הצעד הזה, אולי להיפטר מהרע, או להימשך לטוב, אולי כלפי אידיאל מסויים, או הרגשה מסויימת. אבל חייבים להכניס לו מעט שכל בין הרגשות שמעוררים, אחרת העבודה שעושים עליו לא מועילה לו.

כמו שבעל הסולם כותב במכתב בדף ס"ד ("פרי חכם אגרות"), החיה מרגישה ותו לא, ואילו האדם מכניס להרגשה שכל. כלומר, הוא מבין איך לעבור, על ידי השכל, על ידי מאמץ נגד הרגש, למצב רגשי מתקדם. לשכל אנו זקוקים כדי לעבור מרגש לרגש. האדם הוא רק כלי הרגשה, רצון ליהנות. אבל כדי לדעת איך ליהנות בצורה נכונה, הוא צריך שכל.

לכן, לשאלה אם הפצה יכולה לבוא רק דרך הרגש, התשובה היא כן, אבל צריך הסבר בין מצבי הרגש. כלומר, אחד שר, ואחר כך שני מסביר מהו השיר הזה, על מה הוא ואיך. וכך בכל שיר ושיר. ההסבר גם יכול לבוא בתוך השיר. אבל השיר וההסבר חייבים להיות משולבים יחד, אחרת האדם לא יודע מה רוצים לתת לו, ויוצא שהוא רק סתם מתפעל.

השילוב חייב להיות יפה ונכון ומותאם לסוג האנשים, לרמת ההתפתחות שלהם, לאופי הכללי של האומה. כי מה המטרה בהפצת הקבלה? להביא את האדם מהעולם הפנימי שלו, מסכום הרגשות וההבנות שיש לו היום, למצב אחר שגם הוא כלול משכל ורגש, אבל כבר בצורה אחרת. לכן כל פעם, שמעבירים את האדם ממצב למצב, עד שמביאים אותו למצב הרצוי, חייבים לעבוד הן על הרגש והן על השכל שלו.

לכן גם בזמן שיעור קבלה, רוצים לעורר על ידי הלימוד רגש: למה לומדים? באיזו כוונה? למי פונים? מה הטעם בחיי? בשביל מה אני לומד? בשביל מה אני מתייגע? מה ההבדל בין איכות היגיעה לכמות היגיעה? אלא שהשאלה "מה הטעם בחיי?" חייבת להישאל גם לפני הלימוד, אחרת בשביל מה ללמוד? חייבים להכניס רגש בתוך השכל, אחרת לא נשאר מהלימוד אלא סתם פילוסופיה.

דרישה לקיום חוק הערבות

אין מה לדרוש מהעולם. צריך לדרוש רק מהחברה שבה אני נמצא, או מקבוצות שנכללות אתה בקבוצה גדולה, שהתחייבו להיות חלק מקבוצה גדולה. אבל הדרישה כלפיהן צריכה להיות מוגבלת מאוד ורכה, רק כעין משחק. ואילו הדרישה הרצינית והאמיתית היא מהקבוצה הפנימית עצמה. במידה שקבוצות אחרות יתחברו אליה ברצינות ובמסירות, תהיה דרישה גם מהן. בינתיים הערבות של כל חבר וחבר בקבוצה היא רק בתוך הקבוצה הקטנה.

אבל בעל הסולם כותב, שהערבות צריכה לבוא מכל העם, ואפילו מכל העולם, אז איך החברה שאני נמצא בה תוכל לבצע אותה לבדה? צריך כמה שאפשר לעסוק בהפצה, ובעיקר לעשות בתוך הקבוצה הפנימית. הביצוע של חוק הערבות בצורה פנימית רוחנית בקבוצה, מספיק לכל חבריה כדי לעבור את המחסום.

די בקבוצה קטנה, שבה מתקיים החוק הזה, התנאי הזה, כדי לעבור. לכן העולם כולו, ככל שיתמוך באותה קבוצה פנימית, ככל שיחזק אותה, ככל שחברי הקבוצה יתחזקו בהפצה ובהשפעה לכל העולם, כך הקבוצה עצמה תתחזק ותוכל לבצע בתוכה את התנאי הזה של הערבות.

ההפצה מחוץ לקבוצה מחזקת אותה מבפנים ונותנת לחבריה את הכוח לבצע ביניהם ערבות. היא לא אמורה לחכות עד שכל העולם יתחיל להשתוקק להיות ערבים זה לזה. הדרך לערבות עולמית עוד ארוכה. אלא על חבריהּ לצפות ולקוות, שעל ידי פעולות ההפצה שהם עושים, בעיקר בארץ, הם יגיעו לערבות פנימית. התגובות הטובות והרעות שהם יקבלו מבחוץ, אמורות להשפיע עליהם באופן שיחייבו אותם להיכנס לערבות, אחרת הם ירגישו בדיוק כאן על אדמתם שזהו "מקום קבורתנו". ואז, לאחר שיושפעו באופן שיחוייבו להיכנס לערבות, הערבות תתקיים.

חזרה לראש הדף
Site location tree