אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / הספר הפתוח / הקבלה, האדם והעולם / ז. שפה-קשר רוחני.
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

ז. שפה-קשר רוחני.

בעולמנו, אין אנו מסוגלים למדוד בצורה מדויקת את הדברים שקשורים להרגשות הפנימיות שלנו. נסו, למשל, לתת ציון מיוחד למצב הרוח שלכם, השוו אותו גראפית עם מצב רוחו של מישהו אחר, בטאו את כל הגוונים של ההרגשות שלכם במספרים: את התלות שבין חוסר ביטחון לבין עייפות, את מצב הרוח בזמן הרגשת רעב, את עוצמת הפחדים בשעות היום...

אין אנו מסוגלים לתאר במדויק את הרגשתנו. למשל, היחס בין נגיעה בגוף חם לבין תגובת המוח על כך, תלוי בין השאר בתכונות אישיות כמו מצב רוח, מצב בריאותי, כושר גופני וכו'. כן אין אנו מסוגלים להשוות באחוזים, או בכמות ואיכות, את התענוג ממוזיקה או ממאכל מיוחד.

את העולם שלנו אנו מרגישים רק בזמן, בתנועה ובמקום וכל המושגים שלנו נובעים מחמשת החושים: כך נוצר וקיים אוצר המילים שלנו, וכך גם הרגשותינו שהן אישיות-פרטיות לחלוטין. אין ביכולתנו לדעת אם ההרגשות שלנו טובות או רעות. אין אנו יכולים למדוד אם הן רבות או מעטות, משום שאת כל אלו אנחנו מודדים כלפי עצמנו, כלפי הרצונות הפרטיים שלנו ברגע המדידה וללא שום ערך מוחלט.

לכל אחד העולם שלו, ואין אנו מסוגלים להשוות עד כמה ההרגשות שלנו ושל זולתנו זהות. כל הנבראים-דומם, צומח או חי-חשים את העולם כל אחד בדרך אחרת. לפי מחקרים של מדענים, לכל סוג של בעלי-חיים יש מבנה חושים משלו. למשל, כל סוג רואה בחוש הראיה תמונת עולם שונה לגמרי.

כל ההידברות בעולמנו נבנית על הרגשתנו, שכוללת בתוכה, באופן תת-הכרתית, את הערך "טוב ורע" של כל דבר. כפי שאנחנו מרגישים את עצמנו כך אנחנו מביעים את זה כ"טוב" או "רע". במסגרת שלנו זה מספיק, אנו מבינים זה את זה.

אנו בוחרים את המילים לפי התחושות שלנו, מוסרים אותם לאחרים, ואלה מתרגמים אותם כל אחד לפי הבנתו . איך נוכל איפוא להשוות את ההרגשות שאנחנו יוצקים באותה מלה, מהו הבסיס המשותף להשוואת המלה-ההרגשה בינינו? אנו יכולים להידבר בינינו רק אם אנחנו מרגישים שההבדלים בצורות החשיבה, בתרבות, בצורת החיים, אינם יוצאים מגבולות של מוסכמה כללית המבוססת על חושים משותפים.

חוץ מהעובדה שהמושגים שאנו משתמשים בהם-מוגבלים כשלעצמם, הם נובעים מתוך התרשמות אישית-פרטית, ולפיכך מה שאנו מרגישים הוא רק פרי דמיוננו, ואין אנו יודעים עד כמה המושגים המשותפים עשויים לבטא הפכים מוחלטים.

למשל, מערכת הראיה מצלמת השפעה כלשהי על העיניים, אחר כך ההתפעלות המוגבלת והאישית הזאת מתהפכת בראש, ומה שמוחזר ממוחנו מורגש כדבר שקיים מחוץ לנו. בצורה כזאת אנחנו מקבלים את הנראה לנו.

גם את כל שאר ההתרשמויות החיצוניות אנו מקבלים יחסית לחושים שלנו ובמסגרת מגבלותיהם. אין אנו יודעים מה באמת קיים מחוצה לנו. מה שאנחנו מרגישים אינו משהו חיצוני שמשפיע על החושים שלנו, אלא אנחנו מרגישים את תגובת החושים שלנו בלבד על חלק מהגורמים החיצוניים שמהם הם מתרשמים. כך מתברר לנו שאנחנו קופסה סגורה שמגיבה על חלק מהחיצוניות בלבד , והיא מרגישה רק את התגובות שלה עצמה על גורמים חיצוניים.

משום שאין אנו יכולים להשוות את הרגשות שלנו בדייקנות (ומי יודע אם הפסיכולגיה והפסיכיאטריה יגיעו אי פעם להבנה זו), אנו מוכרחים להשתמש במושגים בלי להשוות את ההרגשות שאנחנו יוצקים בהן. אין זה הכרחי שהרגשות של האחד יהיו זהים לאלה של זולתו, אלא שמה שמתעורר בשניהם יהיה מוסכם עליהם כדומה.

שפת הענפים

כל שפה, גם העשירה והיצירתית, מתארת רק חלק מזערי מן המציאות. מושגים רוחניים אינם תלויים בזמן, בתנועה ובמקום. לכן אי-אפשר לתאר אותם במונחים שלנו, כי כל מה שאנחנו מרגישים, מתקיים בזמן נתון, בתנועה כלשהי ובמקום מסוים.

למשל, היקום שלנו קיים במרחב מסוים; אם נוציא בדמיוננו כל מה שיש ביקום מהמקום שבו הוא נמצא, מה יישאר באותו מקום? ברוחניות אין גופים, אין זמן, אין תנועה ואין מרחב. לכן לרוחניות אין דבר משותף עם המבנה של הטבע או עם הרגשות שלנו.

איך נוכל להבין מה כתוב בספרי הקבלה אם לא נוכל לתאר לעצמנו מהי רוחניות ואיך בכל זאת מסבירים אותה המקובלים, במילים שלנו, בשפתנו? המקובלים אומרים, שהרגשות הרוחניים הם מדויקים ולכן דרושה שפה שלמה ומדויקת כדי לתאר אותם. תיאור העולם הרוחני הוא תיאור של נשמת האדם, תיאור של השלבים בהתקרבות הנשמה לבורא, והעוצמה המתגברת של הרגשתו. הקבלה מחלקת את הנשמה הכללית לחלקים, נותנת לכל חלק שם לפי תכונותיו, ומתארת את היחסים ביניהם לבין העולם החיצון.

זו עוצמתה של שפת הקבלה. היא מתארת רגשות, בשפה מדויקת המאפשרת להשתמש אף בגרפים, בשרטוטים ובנוסחאות. בהקבלה לעולם שלנו-חוכמת הקבלה היא הנדסת הנפש. אבל איך נוכל להתגבר על אי הדיוקים של השפה שלנו כדי להשתמש בה בחקירות כל כך מדויקות? אם שפתנו כה דלה, אישית ולא מדויקת, איך השתמשו בה מקובלים כדי לתאר את הרוחניות?

מקובלים הם אנשים שקיבלו אפשרות להרגיש עולם אחר. רק אלה שרואים אותו, מרגישים ומבינים אותו, נקראים "מקובלים", מפני שהם מקבלים מידע ותחושות של העולם "ההוא".

אבל אנו, מפני שאין אנו מסוגלים להרגיש דברים שהם מחוץ לזמן, לתנועה ולמקום, אין אנו מרגישים את העולם הרוחני הקיים, ולכן אנחנו חיים כעיוורים. העולם הרוחני כאילו חולף לידינו ללא מגע עם הרגשות שלנו.

במדע המדויק והרגיל, שימוש לא נכון במושג כלשהו מביא לאי הבנות. מומחה שמכיר את שפת המדע הזה לא יבין מהיכן נלקחו התוצאות ויקבל את המסקנה כלא נכונה; ואדם שאינו מכיר את שפת החוכמה הזאת יקבל את המסקנה כאמת ויטעה. כך גם בחוכמת הקבלה, כאשר אדם רגיל מתחיל לתאר בעזרת מילים של העולם שלנו דברים שכאילו מתרחשים בעולמות הרוחניים, או ממציא מושגים משלו, אי-אפשר לייחס לכך דרגת אמינות כלשהי.

לכן, בחרו המקובלים ב"שפת הענפים", השפה המיוחדת של הקבלה. השפה הזאת מבוססת על כך שכל הבריאה: דומם, צומח, חי, מדבר, כל הקורות אותם בעבר, בהווה ובעתיד וכל הנבראים כיחידים ואופני הנהגתם, משתלשלים מהבורא ויורדים דרך כל העולמות הרוחניים עד שהם מופיעים בעולם שלנו. ההנהגה של כל הדברים האלה מתחדשת בהתמדה מלמעלה למטה עד שהיא מגיעה לעולם שלנו.

כל מה שנמצא בעולם שלנו מתחיל בהכרח בעולם העליון, ואחר כך יורד ממדרגה למדרגה עד לעולם שלנו. מפני שהכול בעולם שלנו הוא תולדה של העולם העליון, ישנו קשר מוגדר בין הסיבה, השורש בעולם העליון, למסוּבב, לתוצאה (היחיד מ"הדומם" ועד "המדבר") בעולם שלנו. המקובלים הם שמוצאים את הקשר בין השורש בעולם העליון לבין ה"ענף" בעולם הזה. הם יכולים לומר במדויק מה קשור במה, מפני שהם רואים את השורש העליון, שממנו יורד הקשר הזה, וגם את התולדה של השורש העליון-הענף התחתון, שמקבל מהעליון, ללא הרגשה והכרה, ומונהג על ידו. לכן, מקובלים יכולים להגדיר את השורשים העליונים לפי התוצאות הגשמיות שלהם (הענפים) בעולם שלנו.

מכאן קיבלה השפה את השם "שפת הענפים". היא נקראת כך ולא "שפת השורשים" משום שהשורש העליון נקרא על שם הענף התחתון, ולא להיפך. בדרך זו, המקובלים ממציאים את השפה שמתארת את העולם הרוחני באופן מדויק. זאת השפה היחידה האפשרית לחיבור בין העולם הרוחני לעולם שלנו במילים מובנות.

מכאן נובע כלל גדול ועיקרי בהתייחסות לספרי קבלה ולכל ספרי הקודש (התנ"ך, המשנה, התלמוד ועוד): על האדם לזכור שכל המילים שבספרים אלה לקוחות אמנם מהעולם שלנו אך פירושן אינו הפירוש הרגיל שלהן בשפתנו. מאחורי מילים אלו עומדים דברים רוחניים-שורשים, תחושות רוחניות שבשום אופן אינם שייכים לעולם שלנו. אנו חייבים לזכור זאת תמיד אחרת נדביק פירושים גשמיים למהויות רוחניות.

על זה נאמר: "כל התורה כולה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא", כלומר: השגות הבורא. כי נתינת שם לדבר מה מעידה על השגתנו אותו, כמו בעולם שלנו שבו אנו מכנים בשם פעולה, הרגשה, או "גילוי", על פי מידת עומק החוויה שהתגלתה בחושינו.

האותיות והמילים הן צופן המצביע על גוף רוחני ועל מצבו המיוחד. כאשר מקובל אחד קורא מה שכתב מקובל אחר, הוא יכול לשחזר את הכתוב ולהרגיש בדיוק למה התכוון חברו-כשם שמוסיקאי משחזר צלילים של מלחין מלפני 500 שנה (על ידי תווים), או כשם שאנו מבטאים את שפת החשבון הרגיל בספרוֹת.

נניח שנפגשנו עם יצור מהחלל החיצון והוא מדבר בשפה שלנו, זאת אומרת, במילים שלנו, אבל התוכן שהוא מכניס בהן אחר לגמרי. האם אפשר לקרוא לזה "שפה שלנו"? כדי ללמוד אותה נצטרך לראות למה הוא מתכוון במילים המוכרות לנו. כך גם המקובלים יכולים למסור זה לזה את הידע בשפתנו אך בתוך המילים שוכן תוכן אחר המצביע על הרגשה, פעולה או השגת התוצאה ה"נכונה". זאת, כי יש להם רגשות משותפים, בסיס משותף להכרות אלו, והשפה שלהם בעולמנו היא שפת הענפים, שבה כל שם מצביע על גוף רוחני שאותו הוא מסמל.

נשתדל להבין כיצד נבנית "שפת הענפים" מתוך ניסוי מדעי אופייני שנערך בבני אדם. לאדם חוברו מכשירי מדידה שונים לאיברי החישה ול"לב" שלו, שהוא כלי הקיבול של כל התגובות. כל אחד מהמכשירים מודד תגובה אחרת של האדם לעולם החיצון. הנתונים שניצפו במכשירי המדידה נרשמו, והוכנו טבלאות וגרפים שמבטאים את התלות בין התגובות הפנימיות של האדם לבין הההשפעות עליו מבחוץ.

בחלק השני של הניסוי חובר למוחו מקור של אותות אלקטרוניים שחוללו אותם אותות חשמליים שיצר המוח בחלק הראשון כתגובה לגירויים מבחוץ. כעת המוח שידר אותם האותות ששידר בחלק הראשון אך המקור לכך הוא מלאכותי. האדם עצמו לא הרגיש שום הבדל, הוא קיבל אותו אות שהיה מקבל מהמקור האמיתי והגיב באותה צורה בדיוק. התוצאות שהתקבלו בחלק השני היו שוות לניסוי בחלק הראשון. לכל גירוי שנשלח ותגובה שהתקבלה ניתנו שמות בהתאמה, וכך נולד מילון, שפה.

בדרך זו פועלים גם "מדענים-מקובלים", הם מודדים על עצמם את התרשמותם מאורות (שורשים) שמצויים בעולמות הרוחניים, המהווים מקור יחיד של כל ההרגשות שלנו; אחר כך הם מתארים את התגובות (הענפים) שלהם. המקובל הוא הן החוקר והן האובייקט הנחקר בו זמנית, לכן הוא יכול לתאר את הרגשות שלו בצורה של מידע מדויק, ולא רק באמצעות הבעה רגשית כמו שירה או מוזיקה. לכן נקראת הקבלה "חוכמת אמת" או "תורת אמת".

גם לאדם מהעולם שלנו, שעדיין לא השיג את העולם הרוחני, יש בלבו כלי רוחני שנקרא "נקודה שחורה". זו נקודה רוחנית שלא נמצאת בלב בצורה פיסית, אלא רק מורגשת דרכו. אם האדם לומד קבלה עם מדריך מקובל ובקבוצה, הריהו מפתח לאט לאט את הנקודה הזאת לכלי שלם; כביכול מרחיב את הנקודה הזאת, מנפח אותה, ויוצר בתוכה חלל, שאחר כך יוכל לקבל לתוכו את האור הרוחני-להרגיש את הבורא; והתוצאה תיקרא "פרצוף רוחני". הרגשת הבורא נקראת "אור" והפרצוף הרוחני הוא ה"כלי" שמסוגל לקבל אותו. גודל הפרצוף קובע את המדרגה הרוחנית של המקובל. לכן, שם בקבלה, כמו למשל "משה", מורה על המדרגה שהגיע אליה המקובל משה, וכל מי שיגיע למדרגה הזאת ייקרא גם הוא בשם זה.

כינויים זרים לרוח האנושי

כאשר מקובלים משתמשים בשם כלשהו מהעולם שלנו, הם רואים בבירור את השורש מהעולם העליון שעומד מאחוריו. כל ההבדל בינינו לבין המקובלים הוא בזה, שכאשר אנחנו קוראים ספרי קבלה, אנו מציירים לעצמנו תמונות מהעולם שלנו שלחלוטין אינן זהות למה שהתכוון המקובל שחיבר את הספר. ואילו מקובל שיקרא את הספר, יראה באותן מילים את שורשיהן שבעולם העליון. לכן, אפשר לפגוש בספרי קבלה מילים שנראות בלתי הולמות למושגים רוחניים, כמו: נשיקה, זיווג, חיבוק, נרתיק, רחם. איך ייתכן שאנו מוצאים בספרים ביטויים כאלה "גסים", שאפילו בחיים הרגילים כמעט ולא משתמשים בהם?

העניין הוא שאחרי שהמקובלים בחרו לעצמם את המילים ב"שפת הענפים" לתיאור אובייקטים רוחניים, אסור להם להחליף מלה באחרת, לפי רצונם. אלא הם חייבים להשתמש במילים המצביעות בדיוק לאותם שורשים עליונים, ואין הם יכולים לוותר על שם כלשהו רק מפני שהוא נראה לא יפה או גס. כשם שאי-אפשר ששתי שערות יצמחו מנקב אחד, כך לא יכולים שני ענפים לצאת משורש רוחני אחד. לכל בריה ובריה יש שורש עליון משלה ואי-אפשר להמיר שם באחר.

לכל אובייקט בעולם שלנו יש שורש עליון משלו הנושא אותו שם. ולא יכולים להיות שני שורשים שונים עם אותם השמות, כפי שלא יכולות בריות שונות בעולמנו להיקרא בשמות זהים, כי הרי הן שונות במשהו ואלמלא כך הן היו לאחת. לכן, לכל אובייקט, או תופעת טבע, חייב להיות שם מוגדר ואחרי שהגדרנו אותם כך, אי-אפשר לקרוא לשורשים העליונים שלהם בשמות אחרים.

אילו היינו מחליפים את המילים ה"גסות" באחרות, היינו מפירים את הקשר ההדוק שבין ענף לשורשו העליון. לא היינו יודעים לאיזה אובייקט רוחני לייחס את המלה הכתובה, מפני שאין עוד מדע בעולם עם יחס כה מותאם בין השורש לבין הענף שלו. המקובלים, שהשיגו את השורשים, רואים בבירור את "החוטים" האלה, הבלתי נראים לנו, שמקשרים את השורש עם הענף התחתון.

מראשית בריאת העולם שלנו ועד סופו מתבצע תהליך של תיקון והתעלות לפי תוכנית שיורדת מהעולם העליון ומכתיבה לנו הכל. כל בריה ובריה עוברת, בתהליך הכללי הזה, את הדרך הפרטית שלה-וה"אני" אינו נעלם בתהליך הזה. הוא יכול לקבל צורות אחרות, אבל שומר תמיד על הישות שלו.

ברור שבמערכת מורכבת שכזו אסור להמיר שם אחד באחר. כדי לבחור "שפת צופן" מדויקת חייבים להשתמש בה בכל תנאי ותמיד בדיוק במלה המצביעה על השורש העליון שלה, כפי שמצוין בספרי קבלה אמיתיים. מי שכתבו את הספרים האלה והשיגו את השורשים, נמצאו בדרגות רוחניות כאלה שיכלו לתת הגדרות מדויקות ולתאר את העולמות הרוחניים בדיוק מוחלט. מכך מובן, שלספרים שנכתבים על ידי לא-מקובלים אין שום ערך רוחני, והם עלולים להטעות את הקורא מלהבין דבר ולהתקדם בדרך הנכונה בהשגת מטרת הבריאה.

כל המושגים שאנחנו פוגשים בספרי הקבלה, כמו: נשיקה, זיווג, התלבשות, התפשטות, בשר, מלה וכו', מתייחסים לשורשים עליונים בלבד ובשום פנים ואופן לא לתהליכים שמתרחשים בעולם שלנו. הם נקראים כך משום שאי-אפשר למצוא בשפתנו שם אחר שיצביע על השורש העליון הזה, ולא משום שבשורשים עליונים מתבצעים תהליכים דומים לענפים בעולם התחתון. אסור לנו לתאר בדמיוננו כאילו גופים עליונים מזדווגים או מתנשקים.

בגלל זה קשה מאוד לאדם שאינו יודע איך לתרגם את המילים לשפה הרוחנית, לקרוא בספרי הקבלה, באגדות, בתורה ובכל שאר ספרי הקודש, לא כל שכן ב"שיר השירים" המדבר כאילו על האהבה המובנת לנו. קורא רגיל המעיין בתנ"ך, בגמרא או בספרי אגדה, אינו מסוגל להשתחרר ממשמעותן הרגילה של מילים מוכרות. למעשה, מבינים אותן נכון יחידים בלבד. בכל אלה קשה מאוד להפריד בין משמעות המילים הרגילה בעינינו לבין משמעותן הרוחנית, מפני שבפנים כבר נוצר קשר יציב בין המילים להרגשות שלנו. הקשר הרגיל הזה מתנתק בתלמיד עם הזמן. ואחר כך, לאט לאט, לפי עבודתו והשתדלותו להרגיש את המושגים הרוחניים שעומדים אחרי שפת הענפים, נוצר בו קשר חדש.

השמות הקדושים

אנחנו נותנים לאובייקט שם לפי תכונותיו, אחרי שהשגנו אותן ואנחנו יודעים בדיוק את מהותו. כאשר מקובל עולה בהרגשתו אל העולם הרוחני, הוא מתחיל להרגיש את התגלות הבורא, את מעשיו, את תכונותיו, את הבורא בעצמו, ונותן שמות למה שמורגש בו. רק מי שמרגיש את הבורא יכול לקרוא לו בשם. השם אינו תוצאה של קריאה בספר, אלא המקובל נותן שם לבורא כאשר הוא מרגיש אותו כפי שאנו מרגישים משהו בעולמנו.

לכן הביטוי: "כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה" פירושו שגילוי האור הוא רק למי שעולה בהרגשתו הרוחנית ומרגיש את הבורא.

אור שהמקובל מקבל נקרא "תורה", כמו שנאמר "תורה-אור" (משלי). רק לאנשים שהשיגו את השורשים, כלומר למקובלים, אין קושי לראות את המסתתר מאחורי המילים של התורה-וכך כתובים גם כל יתר ספרי הקודש שלנו. הם קדושים, כי מסופר בהם על האלוקות-על עולמו של הבורא. מקובל נקרא על שם הדרגה העליונה שמשיג-התגלות הבורא הגדולה ביותר שקיבל, מגדירה את שמו. "פרצוף" (עצם) רוחני נקרא על שם סוג האור שנמצא בראשו. אם הוא "אור חוכמה" זה פרצוף "חוכמה", אם הוא אור חסדים זה פרצוף "בינה"; גם בעולמנו אנו מכנים אדם לפי ההישג הגדול שלו, למשל: מנהל (מנכ"ל), פרופסור.

על האדם הראשון שנברא על ידי הבורא נאמר "אדם הראשון מין היה", על אשתו של משה"אישה כושית". אנחנו פשוט לא מבינים את המשמעות הרוחנית האמיתית שמסתתרת מאחורי המילים המוכרות לנו.

שפות זרות

כמו לכל דבר בעולמנו, לכל שפה יש שורש רוחני משלה. אבל ודאי שישנו הבדל בין שורש רוחני אחד למשנהו. ב"גמר התיקון" ייעלמו ההבדלים הרוחניים האלה, אבל עד אז, קיימים שורשים עליונים וקיימים שורשים תחתונים, חשובים יותר וחשובי פחות.

העולם בנוי לפי פירמידה רוחנית, ועד ל"גמר התיקון" לא כולם יהיו שווים ביחס לעולם הרוחני. יש הבדל בין הענפים בעולם שלנו לפי שורשם הרוחני. אם כך , האם אפשר לבחור כל שפה כשפת הענפים? למעשה, לכל שפה ישנו שורש עליון משלה. אבל השפה העברית היא השפה היחידה, שאנחנו יודעים במדויק את הצופן הרוחני שלה. העולם נברא באותיות שלה, וכל מלה ומלה מבטאת מהותו של אובייקט.

לכן, התורה "ניתנה" בשפה העברית. בעולם העליון אין אותיות, אבל התכונות הרוחניות תוארו לנו בצורה של אותיות עבריות. מלבד זאת, ישנן כמה שפות שמתארות את העולם הרוחני: שפת הקבלה, שפת הספירות, שפת הגימטריות.

ניתן ללמוד קבלה בכל שפה שקיימת בעולם. היהודים הם הקבוצה שצריכה להוביל את האנושות לרוחניות, והם צאצאיו של אברהם אבינו, שהיה היהודי הראשון, ש"עבר" ונכנס ל"ארץ ישראל" הרוחנית, לכן הוא נקרא "עברי" ושפתו נקראת "עברית". המקובלים ברובם כתבו עברית כי הם יורשיו של אברהם, כלומר, בניו, ילדיו. אבל בעיקרון, קבלה היא לימוד על בריאת העולם שניתן לבטא אותו בכל שפה.

ספר הזוהר נכתב בארמית. ארמית היתה השפה המדוברת בתקופת פרס העתיקה, וספר הזוהר נכתב בשפה שהיתה בשימוש בזמן כתיבתו. באותה תקופה ארץ ישראל היתה תחת כיבוש יווני, לכן יש בספר הזוהר לא מעט מילים יווניות, שנשארו בקבלה כמונחים כמו מילים איטלקיות במוזיקה.

לפיכך אין זה משנה באיזו שפה לומדים את חוכמת הקבלה, משום שכאשר האדם מגיע להשגות על היקום הכולל, הוא משיג את הצורה הרגשית, ומגלה שלא קיימים שָם לא מילים, לא אותיות, לא צלילים. גם כשמרגישים משהו בעולמנו לא מרגישים מילים ואפילו אי-אפשר למצוא מילים לתיאור הרגשות.

מילים הן לבוש חיצוני לגמרי לצורך מסירת מידע. אפשר למסור מידע בכל מיני אופנים ולכן לשפה עצמה אין שום משמעות. אפשר למסור ידע באנגלית, ברוסית, ובכל שפה אחרת. מחברי חוכמת הקבלה מסרו זאת בארמית, בעברית ומעט ביוונית; ישנם ספרי קבלה גם בערבית (הרמב"ם), ואילו המקובלים של ימי הביניים כתבו בצרפתית העתיקה.

הפשטת השפה על ידי האר"י ובעל הסולם

האר"י, המקובל הגדול מצפת, תיאר את העולם הרוחני דרך עשר ספירות. הוא מסר את הסיבות למתרחש בעולם הרוחני, בשפה של "מסך" ו"אור חוזר", מה שמאפשר לכל תלמיד מתחיל ללמוד ספרי קבלה. לפני האר"י, כל ספרי הקבלה נכתבו בשפת האגדה או המדרש, בדומה לספר הזוהר. עד אז כתבו המקובלים את הספרים שלהם כתיאור של מה שראו בעולם הרוחני ולא כתיאור מדעי של מה שמתרחש שם-בדרך התפשטות האור מלמעלה למטה, ולא על ה' בחינות שבכלי ועל המסך המורכב עליו.

ניתן לומר בוודאות שהיו מקובלים שהגיעו למדרגה גבוהה מהאר"י, אבל הוא היה הראשון שקיבל רשות למסור לנו את כל חוכמת הקבלה. "בעל הסולם", הרב יהודה אשלג, פירש את כל המקומות בספרי האר"י שהיו צריכים פירוש שיהיה מופשט ממושגים של זמן, תנועה ומקום.

בעל הסולם הסביר את עשר הספירות בלבד, ותו לא. תשע הספירות הראשונות הן יחס הבורא לנברא, והספירה האחרונה היא "מלכות"-הנברא בעצמו. וחוץ מהתכללויות הבורא עם הנברא אין בבריאה שום דבר אחר. בכך הוא זיכך את השפה מכל הגשמה של הרוחניות.

הקבלה כלל אינה עוסקת בתיאור הגוף הפיסי. רק מידת גילוי הבורא מודדת את המדרגה הרוחנית של המקובל. כאשר מקובל קורא בספר קבלה הוא יודע מה הוא צריך לבצע כדי להגיע להתעלות רוחנית.

לכן, את ספרי בעל הסולם אפשר ללמוד בלי שום חשש מהגשמה של המושגים הרוחניים, ובלי לתאר בדמיון אובייקטים גשמיים המשפיעים זה על זה. חומרת האיסור של "עבודה זרה" היא על הגשמה של הרוחניות ולא על ההשתחוות לפיסת עץ או אבן, בדברים כאלה הקבלה כלל לא דנה. "עבודה זרה" היא הגשמה של המושגים הרוחניים. אנו מתארים בדמיוננו כאילו כוחות רוחניים חודרים לגוף שלנו. בגלל סכנה זו נאסר על לימוד הקבלה. אבל בעל הסולם מסר את החוכמה, בספריו בצורה כזו שכל אחד יוכל לעיין בהם ללא הגשמה של המושגים הרוחניים. לפניו, עדיין לא היו מוכנים לקבל את זה, והקבלה עצמה היתה מוסתרת מההבנה הנכונה. למעשה, מטרת ההתפתחות של האנושות היא להביא לכלל הרגשה והסכמה שישנם דברים שאינם מורגשים אך קיימים, שאינם נראים אך הם גדולים ביותר, שקיום מחוץ לזמן ולמקום הוא אפשרי.

חזרה לראש הדף
Site location tree